זו הייתה הפעם הראשונה מאז ג' ואני נישאנו והקמנו משפחה שהדיון השנתי סביב השאלה "איפה עושים את החג" לא עלה בינינו.

כחודשיים לפני ראש השנה הגענו למדינה האירופית שבה נחיה, והיה לי ברור שאת תקופת החגים אנחנו מעבירים במקום החדש, במציאות הידועה: שבתות וחגים לבד. בלי המשפחה ובלי החברים הקרובים שהמשיכו בחייהם בישראל.

המחשה: shutterstock

לכאורה, משהו טוב, לפחות לגבי תקופה זו: נחסכה ההתלבטות, נחסכו הדיונים שלעתים הופכים למריבות, ולא נשאבנו לתוך הפנקסנות: "בשנה שעברה היינו אצל אימא שלך, השנה אצל אימא שלי" וכדומה. גם לא הוצאנו זמן ואנרגיה בשאלת המתנות ולא התכוננתי מראש לתגובה על דברי ביקורת שהם חלק משולחן החג, למשל על הלבוש.

כשבוע לפני החג הגעתי לסופר הענק לערוך את הקניות הייעודיות. במשוואה של קניות בסופר אירופי לעומת קניות לקראת החג בסופר ישראלי עמד הפעם הישראלי כשידו על העליונה. שפע המוצרים עלה לאין ערוך על המצאי בסופר הישראלי, אבל לחפש ולמצוא את הדרוש לארוחת החג, כמיטב המסורת, לא היה סיכוי. אם סיבוב קניות בישראל בתקופת החגים נמשך לפחות שעתיים, שעה מהן בתור לקופה, פה המצב היה הפוך: כרבע שעה בלבד בקופה, ואת רוב הזמן הקדשתי למציאת מוצרים מתאימים.

וזה לא היה פשוט בכלל. למצוא שם קרפיון טחון ויין תירוש? להסביר להם מה זה גפילטע פיש? הצחקתי אותם. בסופו של דבר נמצאו מוצרים חלופיים, והתחלתי לתכנן את הארוחה – שיהיו בה כמה שיותר מאכלים שיחברו למאכלים המסורתיים. סוף־סוף ג' יהיה בבית כמה ימים ברצף, ונעביר את הזמן בכיף עם הבנות. נרגיש את החג בדרך שלנו, אמרתי לעצמי.

לפני החג החלטתי להזמין לארוחת החג את המשפחה ה"מאמצת" שלנו. אלה שקיבלו אותנו עם הגעתנו כדי להסביר, להדריך ולנסות להקל במשהו על התקופה הראשונה של השהייה במדינה הזרה. ג' ומ' עבדו יחד, והיא, ליאת, עסקה במימוש העצמי שלה כאמנית. הגילים של שני ילדיהם היו דומים לשל בנותינו, וזו הייתה בעיניי מתכונת טובה לקבל את השנה החדשה, לרכך במעט את העצב שנגזר מהמרחק מהמוכר.

יש משהו בתקופת החגים, תהא מעיקה ככל שתהא, שממלא את הנשמה. לא גדלתי במשפחה דתית, אבל בביתי ובביתו של ג' הקפידו על מסורת החגים, ולא הייתה לי כל כוונה לשנות זאת.

"נבוא בשמחה", השיבה ליאת להזמנה. "מה להביא?", שאלה. "את עצמכם", השבתי והוספתי, "נעשה כמה שאפשר שיהיה דומה לשולחן החג בישראל".

אלא שדבר אחד ליאת ואני לא לקחנו בחשבון. את שיחות הטלפון שהגיעו יומיים לפני ערב החג. "אני מצטער מותק", הודיע לי ג' בקול שקט. "לא אוכל להגיע. אני חייב להישאר פה".

"אתה צוחק איתי, נכון? רק בודק את התגובה שלי", השבתי.

"ממש לא צוחק. קרה משהו ולא אוכל להגיע לערב החג", השיב. "אתקשר כשאוכל ואדבר עם הבנות. אגיע, ככל הנראה, בחג עצמו".

הרגשתי את הדמעות חונקות. מה אגיד לו עכשיו, שזה לא הגיוני? שזה לא פייר? שאנחנו לא נמצאים בישראל, ששם, במקרה כזה, לפחות יש "תחליפים" כמו משפחה וחברים מוכרים.

"יש לי ברירה?", שאלתי אותו בטון כועס משהו ומיד שחררתי. הרי גם הוא, הזכרתי לעצמי, יהיה לבד בחג, בלעדיי ובלי הבנות. זה חלק מהכרוניקה של העבודה שלו, ואני, כשותפה לה ולדרכו, לא יכולה להכביד עליו עכשיו בתגובתי. "אני מבינה", הוספתי מיד בקול רך יותר. "שמור על עצמך", סיימתי.

כמה דקות לאחר השיחה התקשרה ליאת. "בעלי התקשר עכשיו", הודיעה. "הוא לא יגיע לחג".

"גם שלי לא. תראי מה זה", ניסיתי להתבדח. "בקושי אנחנו מכירות וכבר אנחנו אחיות לצרה, אבל ההזמנה בעינה, ואשמח אם תגיעי עם הילדים לארוחת החג. שלא נהיה לגמרי לבד".

בערב החג היה השולחן ערוך חגיגית לשישה. ליאת ואני ישבנו משני צדי השולחן, בראש השולחן, וארבעת הילדים מסביבנו. כולנו לבשנו בגדי חג, הנרות דלקו, היין נמזג, אבל קשה היה שלא להבחין בעצב שבעיני הילדים, שהתעצם כשעה קלה לפני כניסת החג, אז התקשרנו להורים שלי ולהוריו של ג' לאחל חג שמח ושנה טובה. שיחות קצרות ומלאות געגוע.

"אבא יבוא מחר?", שאלה פתאום בתי הקטנה.

"אני מקווה", השבתי.

הסבנו לשולחן: שתי נשים שבעליהן נמצאים הרחק והן שואלות את עצמן איפה הם ועם מי הם עכשיו ולמה אנחנו פה עכשיו לבד. בתום המנה העיקרית פתחו הילדים את המתנות ופרשו לשחק. ישבנו, ליאת ואני, לגמנו מתה הצמחים וטעמנו מעוגת הדבש המסורתית שהכנתי.

"תגידי, אם הדודים היו פה עכשיו, מה היה הסטטוס שלנו בעיניהם?", שאלה ליאת בהומור ציני.

"לא היינו יכולות להסביר", הרהרתי בקול לגבי התשובה לשאלה. "אנחנו לא רווקות, לא גרושות, רק שתי נשים בודדות של אנשי מוסד, מה שלא כלול בשום הגדרה של בדידות. את הבדידות של 'נשים של איש מוסד' אי אפשר להסביר לדודות הפולניות, שתמיד רוצות לראות אותנו מגיעות תלויות על זרועו של בן הזוג. בואי", המשכתי, "זו הרי גם לא בדידות בהגדרה, אלא הרגשה של לבד שהוא חלק בלתי נפרד מעסקת החבילה הזאת. אנחנו חיות בשבתות ובחגים בבדידות מזהרת. בשביל הבעלים, בשביל המדינה, הסכמנו לזה מראש, לא?".

"נכון", נאנחה ליאת קלות. "תני לי עוד פרוסת עוגה קטנה. אין כמו דבש להפיג קצת את הדיכאון".

בערב שלמחרת ג' הגיע הביתה. הוא פתח את הדלת, והבנות קפצו עליו בשמחה. ג' חיבק אותן בחוזקה, אימץ אותן ללבו ונשא אליי את עיניו. "איך היה ערב החג עם ליאת?", שאל.

"היה", השבתי. ולא יספתי.