השעה 22:00 והטמפרטורה בחוץ עומדת על שמונה מעלות. זמן אידיאלי לכל הדעות להתחפר בתוך הפוך עם ספל שוקו חם. מה מביא תושבים משכונת קריית השרון (וגם כמה ממקומות אחרים בנתניה) לצאת בקור הזה, ולסייר ברחבי העיר בניידות פיקוח עירוני ששאלו מהמשטרה? מה שמניע אותם, הם מסבירים, זה הרצון לשמור על הסדר בשכונה. מה הם בעצם עושים בסיורים הליליים האלה? הצטרפנו בלילה קר במיוחד וחזרנו עמוסי חוויות, וגם תשובות.

משמר השכונה. "זר לא יבין זאת" | צילום: יאיר שגיא

מכבדים אותנו

קבענו להיפגש במתנ"ס השכונתי ברחוב טום לנטוס, הנקודה שממנה מתחילה כל משמרת. אורות כחולים מאירים פתאום את חניית המתנ"ס הריקה כמעט לגמרי, ואנחנו נכנסים לניידת. בתוכה יושב אחד משני הצוותים שמסיירים באותה המשמרת. חברי הצוות הם אלברט אהרון וענבל יעקובי, בני 40, אנשי מחשבים במקצועם. אהרון עובד בחברת סטארט-אפ ויעקובי עוסקת בניהול מערכות מידע בחברת ביטוח. שניהם בין הוותיקים במשמר, שהוקם לפני כשנה וחצי, ומונה היום 50 מתנדבים. "אנחנו סגורים כל היום במשרד, וחשים צורך לראות אנשים, עולם, לעשות משהו אקטיבי", הם מסבירים. "לפני המשמר חייתי בבועה של הייטק, מאלה שיושבים בקובייה שלהם ונוסעים במכוניות ליסינג. במעגל החברים שלי לא היו אנשים ממקצועות אחרים. דרך ההתנדבות והאנשים שאני מכיר, נפתח לי מעגל חדש של חברים", מוסיף אהרון.

לפני כשנה וחצי, הם מספרים, היה בקריית השרון גל פריצות לבתים וגניבות כלי רכב. כתושבים, הם הרגישו שביטחונם האישי התערער, ושיש צורך לתגבר את האכיפה הקיימת. באותה התקופה החל אהרון, עם מאור דאיה, יוזם רעיון המשמר, לרכז את אירועי הפשיעה על מפה ממוחשבת של גוגל. כל נקודה על המפה כללה תיאור קצר של האירוע, מועד ההתרחשות ותמונות מן האירוע. המפה עזרה למתנדבים לבחור מסלול שבו יסייר משמר השכונה, שהיה אז, כאמור, רק בגדר רעיון.

בהדרגה הצטרפו עוד ועוד מתנדבים, והרעיון הוכיח את עצמו. "פעם הקדשתי כמה שעות ביום למיפוי אירועי הפשיעה", מסביר אהרון. "עם הזמן והתגברות סיורי המשמר הלכו ופחתו הדיווחים על האירועים האלה. במהלך חודשים שלמים ב-2018 לא עדכנתי את המפה כלל. אנחנו לא יכולים להוכיח קשר סיבתי, אבל סטטיסטית, לסיורים בהחלט יש השפעה". בעודנו מדברים, הסיור מבחין בכלי רכב שנעצר באמצע הכביש, בניגוד לחוק. בבת אחת מחליף אהרון את טון הדיבור החביב והחברי בטון סמכותי, ומורה לנהג להזיז את כלי הרכב שלו. "מכבדים אותנו כאן", הוא אומר כשאנחנו מתרחקים מהמקום, "הניידות של משמר השכונה נראות כמו ניידות משטרה. האורות הכחולים המהבהבים אוטומטית יוצרים הרתעה. מאור אומר תמיד שזה כמו עוד עיניים בשטח".

אחרי שמיעת הסיפורים על דאיה, הגיע הזמן לפגוש את האיש והאגדה. עברנו לניידת השנייה, שאותה הוא מאייש עם מתנדבת נוספת, שגית (46), עובדת ברשות המיסים, תושבת שכונת בן ציון בעיר, שבאה להתנדב למשמר.

דאיה, בן 48, גרוש ואב לשלושה. לפני כשמונה שנים עבר לקריית השרון, ומיד מיצב את עצמו כמנהיג בשכונה. הוא הצטרף לוועד השכונתי, ואף הקים בעבור התושבים פורום בפייסבוק ("בימים שאף אחד עוד לא ידע מה זה פייסבוק"), המונה כיום כ-20 אלף חברים.

צילום: kiryathasharon.co.il

"אני מסוג האנשים שאם אני רואה משהו לא בסדר אני פועל לשנות אותו, קשה לי להישאר אדיש. יש כאלה שקוראים לזה אלטרואיזם", מעיד על עצמו דאיה, מנהל צוות מיחשוב בפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב, שמתפקד כממונה על קליטת מתנדבים חדשים למשמר. "כל החברים עוברים אצלי ראיון קבלה לא פשוט. אני בודק מי הם, ושואל מה מניע אותם להתנדב. יש כאלה שאני מזהה שרוצים להיכנס בגלל אינטרסים אישיים, כדי לקדם את עצמם או לסגור חשבונות עם שכנים.

"זה לא מתאים, ואנשים כאלה לא יתקבלו. מי שמתקבל עובר אצלי הדרכה מסודרת, ומיודע שהוא חייב לתת לפחות ארבע שעות בחודש, אחרת הוא מקבל על הראש. קרה גם שאנשים נכנסו, לא עמדו בכללים ויצאו". דאיה מסביר, שכדי להתקבל, צריכים המתנדבים להיות חסרי עבר פלילי כלשהו, "היה אחד שהיו לו בעיות בהוצאה לפועל, ואפילו על זה פסלנו אותו. חשוב לנו שהאנשים שלנו יהיו נקיים מכל רבב".

גיל המתנדבים נע בין 20 ל-60. שני-שלישים מהמתנדבים הם גברים ושליש נשים, "ולא, זה לא מפחיד יותר כאשה", מציינת שגית. כולם חברים בקבוצת הווטסאפ של משמר השכונה ("מבצעית, בלי קשקושים", לדברי דאיה). בקבוצה הם שולחים סיכום לאחר כל משמרת. כל המתנדבים מבוטחים על ידי העירייה, שאף מממנת למענם ימי גיבוש, ציוד משטרתי, ביגוד חם ופעילויות למיניהן. עשרה מבין המתנדבים והמתנדבות במשמר מתנדבים גם במשטרה. "יש כאן שילובים מעניינים", מספר דאיה. "יש לנו קצין במשטרת כפר סבא שעושה משמרות עם אשתו הגננת, ועוד זוג נשוי שאוהב לצאת למשמרות יחד בשישי בערב, זה הכיף שלהם".

עבודה בלילות

אנחנו מתחילים את הסיבוב במרכז אלון, ונוסעים לכיוון חורשת הסרג'נטים, שבה, כך מסביר דאיה, נוהגות להתגודד חבורות של בני נוער, לשתות אלכוהול ולעשן נרגילה. אלא שרגע לפני שאנחנו נכנסים לחורשה מתקבלת קריאה בקשר על אירוע בשכונת ותיקים הסמוכה. "ותיקים זאת שכונה עם הרבה בלאגנים", מחמם דאיה את האווירה, "אפילו מבחינת המשטרה היא בעייתית. רק השבוע, תושב השכונה דקר שוטר, שהגיע לשכונה בעקבות הקמת רעש".

צילום: kiryathasharon.co.il

ההתרגשות בניידת דועכת מעט, אחרי שמתברר שהקריאה המדוברת היא בגלל בור בכביש. בכל זאת, אנחנו מתחילים לנסוע לעבר מקום האירוע. בדרך לוותיקים, אנחנו עוברים בשכונת עמליה. כאן, מספר דאיה, מנע פעם משמר השכונה גניבת רכב.

"זה היה לפנות בוקר. התקבל דיווח משטרתי על מישהו שייצר רעשים מתחת לבניין. הוא חיכה לאדם נוסף ורצה לפרוץ לרכב, וכשהגענו, השותף שלו שישב ברכב הבחין בנו. חברו קפץ לתוך הרכב והם החלו להימלט. יצאנו אחריהם, תוך שאנחנו בקשר רציף עם המשטרה. בזכות זה כמה ניידות המתינו לו ליד גשר הארי, והוא נתפס. ברור שחשים פחד ברגעים כאלה. גנב שנמלט, אם הוא צריך לדרוס בן אדם הוא ידרוס אותו, ואם הוא צריך להתנגש בניידת הוא יתנגש. אבל האדרנלין גובר על הפחד ומעיף אותך".

בשכונת עמליה, אנחנו חולפים ליד גן שעשועים ענק, והמתנדבים מספרים שבקיץ המקום הומה בני נוער, ויש בו פוטנציאל עצום למעשי פשע. באותה ההזדמנות הם מגלים שמשמר השכונה התחיל בכלל כסיירת הורים. "זה היה כישלון. היינו באים אל הילדים עם סוכריות וחולצות טריקו עם הכיתוב 'סיירת הורים'. הם היו צוחקים עלינו וקוראים לנו ילדי כאפות", נזכר דאיה.

אחרי שעתיים אנחנו חוזרים למתנ"ס, ונפגשים עם הצוות השני להפסקת התרעננות. על כוס תה רותח, שוקולד מריר מעולה שהביאה שגית ופריכיות דבש, מחליפים ביניהם המתנדבים חוויות מצחיקות. אהרון מספר, למשל, כי במשמרת לפני כמה ימים, בשתיים בלילה, הוא נתקל בכלי רכב שנוסע לאט מאוד, במעגלים. הוא התקרב בניידת אל הנהג, וזה פתח את החלון ואמר "'ששש, אני מנסה להרדים את הילד".

לאט לאט, מתחלפים הסיפורים המשעשעים בשיחת נפש, שבה הם משתפים איך המשפחות מגיבות לתחביבם הלא-שגרתי. "החבר שלי אומר לי 'אני לא מבין איך במקום לבלות אתי בבית את יוצאת למשמרת'", מספרת שגית. דאיה אומר, שבת-זוגו יודעת שהמשמר הוא חלק בלתי-נפרד ממנו, עסקת חבילה. אהרון ויעקובי מספרים שהמשפחות שלהם תומכות לגמרי.

"לבעלי כיף לראות אותי חוזרת מלאת חיים אחרי שעשיתי משהו שאני אוהבת", אומרת יעקובי, ואהרון מספר שבתו מברכת אותו לפני כל משמרת ב"תיהנה, אבא". עוד הוא מגלה, שהוא חווה דיסוננס עצום, בין עבודתו בהייטק, ביום-יום, לבין התנדבותו במשמר ובמשטרה בלילות. "קצת כמו סופרמן", אני אומרת לו, והוא מסתייג: "לא לא, סופרמן זה אחד שאשתו שולחת אותו לסופר".

פחד מוות

אנחנו ממשיכים, בחזרה לחורשת הסרג'נטים. הפעם אנחנו באמת נכנסים אליה. מדובר במקום שיופיו הטבעי בולט גם בחשיכה. דאיה מסביר, שבחורשה יש 120 זנים של צמחים, ומשתף באנקדוטה על "עץ המשאלות" שהיה בה פעם; "כל הילדים של השכונה, שהיו נגמלים ממוצצים, היו באים לתלות את המוצץ המשומש על העץ ומבקשים משאלה".

צילום: kiryathasharon.co.il

מהחורשה אנחנו ממשיכים לכיוון בית העלמין. פעם, מספרים המתנדבים, אנשים היו מביאים לשם נערות ליווי, "ידענו את זה לפי מה שנשאר סביב האוטו כשהם היו עוזבים", אלא שמאז שהתחילו את הסיורים במקום, התופעה נעלמה, מה שעדיין לא הופך את המקום לסימפטי יותר.

"פחד מוות", מתארת שגית את האווירה במשחק מילים. מבית העלמין, אנחנו ממשיכים בשביל כורכר, שלדברי דאיה מוביל אל כביש ארבע. נסיעה קצרה בשביל מובילה אותנו אל מקום יפהפה וביזארי כאחד: מימין פרדס עצום של עצי תפוז, ומשמאל בית הקברות האלטרנטיבי "מנוחת עולם", שבו קבור בין היתר, הזמר אמיר פיי גוטמן. דאיה מספר, כי ביום הלוויה שלו, הגיעו למקום כ-5,000 מכוניות, ומתנדבי המשמר סייעו בשמירה על סדרי החניה במקום.

על רקע הנוף, אנחנו מבחינים פתאום במכונית עם אורות דולקים ובגאז' פתוח. חשוד לכל הדעות.

דאיה מפגין נוכחות ומסמן באורות גבוהים למכונית. ממנה יוצא בחור בשנות ה-30 לחייו. הוא מתקרב לעברנו, יורק הצדה ואומר: "אני עם בחורה פה, אחי". מבט אל החגורה שלו חושף נשק. "גם אני מכוחותינו", הוא אומר, כשהוא מבין שהבחנו. דאיה מברך אותו "תיהנו, גם מהתפוזים", ואנחנו ממשיכים הלאה. "מעניין אם הוא נשוי", תוהה שגית.

דאיה קוטף לנו כמה תפוזים, "לאכילה אישית מותר, זה נקרא מעשר", ובעודנו מתפעלים מריח ההדרים מתקבלת קריאה נוספת. כלי רכב של צעירים נתקע על אי-תנועה. "בואו ננצח את אלברט", צוחק דאיה שלהוט להגיע ראשון, תוך שהוא לוחץ בחוזקה על דוושת הדלק. בפינת הרחובות לנטוס-ליבר, אנחנו מגלים את שלושת הצעירים, בני 18 לכל היותר, ודאיה מחליף את הטון הסמכותי, שבו הוא פונה לאזרחים, בטון אבהי. "איך הצלחתם לעשות את זה?" הוא שואל בחיוך. אנחנו נשארים עם הנערים כמה דקות, דאיה מאחל להם לילה טוב ושקט, ומזכיר שלא יהססו להתקשר אם הם צריכים עזרה. אנחנו ממשיכים.

השעה כבר אחת בלילה. אנחנו חולפים על פני "המתבודדים הקבועים", כפי שדאיה מגדיר אותם, בחניון האוניברסיטה, ואז מחזירים את הניידת ומסיימים את המשמרת. "זר לא יבין זאת", אומרים המתנדבים. אפשר להרים גבה, אבל אחרי הכל, מרגיע לדעת שנותרו עוד אנשים שאכפת להם, שרואים מעבר לעצמם.