כתב mynet אשר קשר //

כששואלים את איתן אלחדז מדוע בחר לצלם דווקא טקסים ופולחנים שונים ומשונים של קבוצות וקהילות בארץ ובעולם הוא מודה שאין לו ספק: מדובר בחיפוש אישי מילדות אחר מסגרת או משפחה שתאמץ אותו אל קרבה.

אלחדז. "פתאום גיליתי עולם קסום שלא ידעתי שהוא קיים" | צילום: ריאן

בתערוכת הצילומים של אלחדז, "יש לי יום יום חג", הוא מגולל מסע חיפוש אישי שנמשך בין מגוון גדול של קהילות, תרבויות ועדות בישראל כבר 15 שנה.

הקהילות והתרבויות האלה מציגות, ממש מתחת לאפנו, טקסים שמאניים עתיקים, ריקודי מלחמה וחיזור צ'רקסיים, טקסי מאגיה, תפילת העדה האתיופית ורבבות חוגגים בחתונה חרדית שמוקרנת על מסך ענק.

ליקוק אותיות מרוחות בדבש

אלחדז (42) נולד בחיפה. כשהיה בן ארבע איבד את אביו ונותר עם אמו החולה ועם אחיו בעל הצרכים המיוחדים. כל ילדותו ונעוריו נדד בין פנימיות ברחבי הארץ ובצבא היה חייל בודד משום שאמו אושפזה לתקופות ארוכות.

בתום שירותו הצבאי התגורר בכל מיני מקומות ברחבי הארץ. בתוך כל המהומה הזאת שהיתה חייו גילה את אהבתו לכתיבה ולצילום והחל לכתוב לעיתונים שונים.

"אל הטקס הראשון, טקס זבח הפסח על הר גריזים, הגעתי כחלק ממשימה עיתונאית", הוא מספר. "פתאום גיליתי עולם קסום, קוסמוס שלם של עקרונות, מנהגים ופולחנים שלא היו מוכרים לי ולא ידעתי שהם קיימים.

"זה סחף אותי, הרצון להכיר אנשים וקהילות נוספות. לא האמנתי כמה זה נפוץ. לא ייאמן מה אפשר למצוא כשיודעים היכן לחפש".

אלחדז גילה עולם ומלואו: טקסים של הקהילה הצ'רקסית לציון יום הזיכרון לטבח העם הצ'רקסי, פליטים מאפריקה שמקיימים את מורשתם הדתית בבתי תפילה מאולתרים, מוסלמים שמציינים את יום הזיכרון לטבח כפר קאסם וחגיגת שבועות של הקהילה העברית בדימונה, שבה הנשים רוקדות עם זקני העדה.

"אחד הדברים הכי מקסימים שראיתי אי פעם היה של ילד בן שלוש שהחל את לימודיו בתלמוד התורה בטקס ליקוק אותיות מרוחות בדבש".

למות ולהיוולד מחדש

בדרך כלל אלחדז מסתפק בתפקיד המתעד ואינו מצטרף לטקס. "אין ספק שזה עושה סדר בראש להרגיש שייך לקהילה, אבל המטרה שלי היא להסתכל על הכל מבחוץ", הוא אומר.

"אני מצליח להשקיף על הדברים ולהיות בהם בו־זמנית. אני מצליח להתחבר לכולם ולא למשהו ספציפי. אני אוהב אנשים, ומרגישים את זה, אחרת לא יכולתי להגיע לכל המקומות שבהם המשתתפים רוצים לשמור על הפרטיות שלהם. אני שם כמו זבוב על הקיר ולא חלק מזה".

איך אתה מצליח להגיע לטקסים הסודיים ולשכנע את אלה שרוצים לשמור על פרטיותם להצטלם?

"דרך חברים, קשרים, המון תושייה ולא מעט חוצפה".

היו מקומות שהרגשת שאתה מסתכן?

"לפני כמה שנים הצטרפתי לקבוצת מתפללים בקבר יוסף ליד שכם. בדרך זרקו עלינו בקבוק תבערה, אבל זה לא ממש הזיז למתפללים שרקדו במעגלים באקסטזה מטורפת. גם בהלוויה של יאסר ערפאת במוקטעה הרגשתי את הסכנה כשירו שם מכל עבר". 

איזה מהצילומים הוא ההישג הגדול ביותר שלך?

"הפרויקט בכללותו, מבחינת הגיוון ורוחב היריעה, הוא ההישג, כי לא נעשה עוד מחקר טקסים כזה בארץ. יש  טקסים שצילמתי, שעד כמה שידוע לי, מעולם לא תועדו בישראל, כמו האיוואסקה, עדי יהווה וחלק מטקסי השמאנים.

"זכיתי לצלם בהלוויה של עובדיה יוסף, בר מצווה ל-17 ניצולי שואה כבני שמונים, וכמובן, אי אפשר לשכוח שגם את רעייתי הכרתי בזכות טקס: קבלת שבת של חב"ד".

טקס תה פסיכולוגי בשרון | צילום: איתן אלחדז

היו טקסים שחרגת ממנהגך והשתתפת בהם?

"לפני כמה שנים הגעתי לטקס של חברי קהילת השמאניזם במושב בשרון. השתתפתי ב'טקס היטהרות' ושתיתי תה איוואסקה, מעין חליטת צמחים מהאמזונס שגורמת להזיות.

"חברי הקהילה מאמינים בתרבות קדומה, שרותמת את רוחות השמים וכוחות הטבע כדי להשיג תמיכה בניהול חיי בני האדם. הם מתקשרים עם הרוחות באמצעות טקסים שמערבים אש, תלבושות צבעוניות וקולות שזרים לאדם המערבי.

"המשתתפים הם אנשים נורמטיביים לחלוטין, עובדי היי־טק ואנשי עסקים שנמשכים למאגיה ולחלופה לאורח החיים המערבי. במהלך הטקס הם יושבים במעגל, לבושים לבן, ואחרי צום שותים את המשקה המר לקול נגינת מוזיקה פורטוגזית. בלילה אחד הם מרגישים שעברו טיפול פסיכולוגי של עשר שנים.

"אמרתי לעצמי שאם אני, כצלם, מרגיש בעוצמת החוויה, על אחת כמה וכמה היא תהיה חזקה אם גם אהיה חלק ממנה. ראיתי חזיונות שחלק מהם התממשו במציאות אחר כך.

"הרגשתי כאילו הורגים אותי ומחכים ללידתי מחדש. כשהתעוררתי בבוקר והבנתי שהכל בסדר, הרגשתי כמי שקם לתחייה ויודע על עצמו הרבה יותר משידע קודם לכן".

מה למשל?

"שלמרות כל מה שעברתי בחיים היתה לי הזכות לעשות את מה שאני עושה היום ולהתנסות בכל כך הרבה אירועים משני חיים ותודעה.

"החיפוש שלי נובע מהרצון להגיע למשהו מעבר למה שהתרבות המערבית מעניקה לנו היום. במסע שלי גיליתי את האהבה לתרבויות ולאנשים הכי שונים שיש. גיליתי את הייעוד שלי בחיים ובקרוב גם אוציא לאור ספר שיספר על המסע שמערב בתוכו שילוב בין האישי למקומי".

ירושלים: רוממות הצלב

לפי המסורת הנוצרית מציין חג רוממות הצלב שלושה אירועים: גילויה של הלנה הקדושה את הצלב שעליו נצלב ישו, חנוכת כנסיית הקבר בידי בנה והשבת הצלב 300 שנה אחר כך.

"לקראת שעות הערב מגיעים מאמיני הכנסייה האתיופית אל מנזר דיר אל סולטאן שעל גג כנסיית הקבר בתהלוכה ססגונית. בראש הולכים הילדים לבושים בבגדים מסורתיים, ואליהם מצטרף הבישוף נושא הצלב הגדול.

"בכנסייה הם פותחים בריקודים לקול שירת הבנות ותופי הקאברו, ואחרי אמירת מזמורי תפילה הנזירים מדליקים את הנרות הגדולים ומקיפים יחד את כיפת הלנה"

 צילום: איתן אלחדז

דימונה: קציר הריקודים של הכושים העבריים

"בחג השבועות צילמתי את בני קהילת הכושים העבריים. הם יוצאים בריקודים ומקיימים טקס צבעוני שבו הכהן רוקד ומביא את עגלת הביכורים ובה הקציר הראשון.

"אליו מצטרפים כל יתר כוהני העדה שמפזזים כמו ילדים. הנשים מלוות אותם בשירה ובריקודים, וכל הקהילה נעשית עדת ריקודים שמחה וצוהלת"

 צילום: איתן אלחדז

עין הוד: שורפים את האגו

ריקודים מול פסל מוזהב, אמנים ששורפים את האגו ומחאה ברוח חטא העגל. את הטקס הססגוני הזה מקיימים אמני עין הוד במוצאי חג הפסח בכל שנה כבר 24 שנים. סיפורם של האנשים שלא התאפקו ויצרו את העגל מקבל תפנית בטקס מרהיב:

"בכל שנה אמן אחר מקבל עליו לבנות את פסל עגל הזהב ולהציגו לפני הקהל. בתום הטקס האמן מנפץ את היצירה ומעלה אותה באש. המשמעות העמוקה של הטקס היא ניפוץ האגו. לא להיקשר לעבודה שאתה יוצר"

צילום: איתן אלחדז

נתניה: צ'ולנט לוהט בחתונת בת האדמו"ר

בקרב חסידות צאנז כבר רגילים לראות שמחות וחתונות, אך חתונה מלכותית כזאת אינה נערכת בכל יום. בהזמנה לאירוע נכתב שנכדו של האדמו"ר יישא את בחירת לבו הכלה, הבתולה המהוללה חנה ריזל.

"החתונה החלה במצעד כרכרות של החתן והכלה בנפרד, לקול מצהלות הקהל, והסתיימה לפנות בוקר. כ־5,000 מוזמנים רקדו, התענגו על ברכות ביידיש וחיסלו אלפי בקבוקי משקה קל "קריסטל" וצ'ולנט לוהט.

"בזמן החופה התנגנו פיוטים מסורתיים, השושבינות התהלכו ובידיהן נרות מסולסלים, החתן קידש את הכלה, ואז ניתן האות, ומאות חסידים יצאו בריקודים, מעלים עשן ואבק בכל רחבי השכונה".

 צילום: איתן אלחדז

הר מירון: הילד הפך לפרפר 

בר המצווה של הנער כליל מהקהילה השאמאנית הוא טקס שמסמל לכל אורכו את השינוי ואת המעבר לשלב אחר בחיים.

"מדובר בקהילה קטנה וצבעונית שמנסה להחיות מסורות נשכחות. בזמן הטקס עברו הנוכחים טיהור במרווה, השמאנית טרה סיפרה על העבודה הפנימית של כליל ושאלה אותו לפני הקהל שישב מסביב לאש, 'האם אתה מוכן לוותר על הילדות שלך?'.

"כשצעק 'כן' וגם הוריו הסכימו חתכה השמאנית את החבלים שקשרו את פרקי כף ידו אל אביו ואל אמו לקול מחיאות הכפיים של המשתתפים. אחר כך הוא נעמד מול ארבעה גברים שסמלו ארבעה יסודות בטבע, ומול כל אחד מהם הסכים לוותר על משהו תמורת האפשרות להתבגר.

"האישה שניהלה את הטקס זרקה את הבובה לאש ולחשה לחישות, וכליל זכה בשם חדש: פרפר נגוהות".

צילום: איתן אלחדז

קיבוץ רמת יוחנן: ריקוד הודי באביב

כבר יותר משבעים שנה בכל חג פסח יוצאים בני קיבוץ רמת יוחנן במחולות, שרים פסוקי תנ"ך, קוצרים את העומר ויוצרים טקס שהוא גרסה מודרנית לטקס שהיה נהוג בתקופת בית המקדש.

"את הטקס יצר המלחין מתתיהו שלם ועיצבה הכוריאוגרפית לאה ברגשטיין. אנשים שהגיעו מאירופה, רובם מבתים דתיים, רצו ליצור משהו חילוני שמחובר לאדמה ולמסורת. התוצאה היא מוטיבים של ריקוד הודי, אפריקאי ואירופי בשילוב תנועה, ריקוד ולבוש שמשתלבים היטב בנוף.

"ממש פולחן אביב ישראלי שנטוע במקורות אך מתכתב עם החילוניות".

צילום: איתן אלחדז

"יש לי יום יום חג — טקסים כטקסטים רב־תרבותיים בישראל", הפקולטה לחינוך בסימנר הקיבוצים, פתיחה: 5 בנובמבר, נעילה: 15.12