הוצאת ספר ביוגרפי בגיל 90 לרוב אינה אירוע המוני, אבל להשקת הביוגרפיה של דויד מאלק, ניצול שואה ואספן אומנות, הגיעה משלחת מכובדת בת 17 איש מפולין, כולל ראש הקהילה היהודית בעיר פוזנן, אליסיה קובוס, ופרופ' לאומנות יאנוש מארציניאק, שאף צילם את התמונות לספר. האירוע כלל נאומים, ליווי מוזיקלי של צמד כנרים, וכן כיבוד נדיב ומוקפד.

ההשקה התקיימה באולם בבית האבות בית עמי בנתניה, שם מתגורר מאלק בשנים האחרונות.

כיום מאלק בן 90, יושב על כיסא גלגלים ומתקשה לדבר, אבל בעבר הוא היה איש עסקים מצליח ואספן של יצירות אומנות, שהוצגו ברחבי העולם. חלק מאוסף האומנות שלו מעטר גם כיום את ארמון פוזננסקי שבמוזיאון תולדות העיר לודג' בפולין.

כמו משפחה

אירוע ההשקעה תוכנן על ידי ראש המשלחת הפולנית שהגיעה לארץ, ירוסלאב פז'יבורובסקי, חברו הקרוב של מאלק ומי שכתב ואף הוציא לאור את הספר: "מר מאלק - שיחות בין ירוסלאב פז'יבורובסקי לדויד מאלק", שיצא לאור בפולנית ובעברית. פז'יבורובסקי הוא אספן אומנות ידוע בפולין, וגם הבעלים של קרן סיגנום, שפועלת כקרן אומנות וכקרן לסיוע חברתי.

פז'יבורובסקי ומאלק. "הרגשתי שאני חייב לכתוב את סיפור חייו" | צילום: ג'ני אלעזרי

השניים נפגשו לפני שנים רבות, בתערוכה של האומן היהודי שמואל טפלר, שאירגן מאלק והוצגה בקרקוב שבפולין. מאלק, שרוב משפחתו נספתה בשואה והוא איש ערירי, הפך להיות חבר המשפחה. "יש לנו חדר בשבילו בבית שלנו", אומר פז'יבורובסקי. "אנחנו כמו משפחה. ביקרנו יחד בהרבה מוזיאונים. הוא נתן לי עצות איך לחנך את ילדיי והשתמשתי בעצותיו".

מדוע כתבת עליו ספר?

פז'יבורובסקי: "הרגשתי שאני חייב. הוא שימש לי כסבא וכאבא. הסיפור הטראגי שלו בתקופת השואה נגע ללבי, ורציתי לפרסם את סיפורו ולהשאיר אחריו זכר. הוא הגיע מכפר קטן שלא קיים עוד כיום. הוא היחיד שזוכר איך המקום נראה".

בתחילה סירב מאלק להצעת חברו. "לא קל לי לספר את קורות חיי", הוא אומר בספר. "כשפנית אליי לראשונה העדפתי לדחות את השיחה הזאת. כעת אני מזדקן, והגעתי למסקנה שהגיע הזמן להעלות את הזכרונות על הכתב".

תלאות הגטו

מאלק נולד בשנת 1928 בכפר מיטלווישאו, שהיה אז חלק מאוסטרו-הונגריה, וכיום שייך לרומניה. רוב תושבי הכפר היו יהודים. הוא גדל בעוני בבית בן שני חדרים, עם משפחתו: הוריו, חמשת אחיו וסבו. בגיל ארבע החל ללמוד בחדר. בגיל 11 עבר לחיות אצל דודתו בעיירה סאטו מארה.

בשנת 1942 הגיעו ההונגרים לכפר הולדתו. "הם החרימו את החנויות, ואסרו על יהודים להחזיק חנויות בבעלותם", מספר מאלק בספר. "המצב הידרדר מדחי אל דחי. הגיעה הז'נדרמיה (משטרת הביטחון) ההונגרית. אנשיה היו אלימים ומנוולים והכו בנו בכל הכוח. פחדנו מהם. אחר כך הגיעו הגרמנים. אחי היקר עבר פוגרום. החיילים ההונגרים תפסו אותו ודקרו אותו במחטים בכל חלקי גופו. הם היו סדיסטים בלי גבולות".

מאלק נשלח עם הוריו ואחותו ברכבת למחנה הריכוז אושוויץ-בירקנאו. "הכניסו אותנו לקרונות כמו חיות. דחסו כמה שרק ניתן היה לדחוס", הוא אומר. שם נאלץ לראות מול עיניו, יחד עם הוריו, את אחותו פרל נורית למוות.

הוא הופרד מהוריו, והם נספו בתאי הגזים, ואילו הוא הוצב בבלוק 12, קיבל מספר על היד והחל לעבוד בשביל הגרמנים.

עם סיום המלחמה, גילה מאלק שבית המשפחה נשרף כליל ושהיחיד מכל משפחתו ששרד, מלבדו, היה אחיו משה.

מאלק עבר לגור בווינה, לאחר שחצה בצורה לא חוקית את הגבול לאוסטריה, בסירה קטנה בחשכת הלילה. הוא החל לעבוד כסוחר טקסטיל, ותוך כמה שנים כבר היה הבעלים של מפעל משגשג לייצור טריקו, שהעסיק בשיאו 50 איש. בשנת 1959 הוא פתח מפעל טקסטיל באיטליה, ששיתף פעולה עם 400 בתי מסחר גדולים. המפעל היה פעיל ורווחי במשך יותר מ-30 שנה.

בשנת 1960 קנה מאלק בית בישראל, בסביון, ומכר אותו לבסוף. במשך רוב חייו כמעט לא גר בארץ, אלא המשיך לנסוע בתדירות גבוהה לחו"ל בגלל העסקים. רק לעת זקנתו עבר לגור בנתניה. "את מרבית חיי ביליתי באוויר", הוא אומר. "הייתי מגיע לשבוע ושוב נוסע".

המשיכה לאומנות

מאלק גילה את עולם האומנות אחרי המלחמה. הציור הראשון שקנה היה ליטוגרפיה של מארק שאגאל. בהמשך הוא יצר קשר עם האומן אלדו סלבדורי, וקנה ציורים שלו. "כשרק היה לי כסף מיד קניתי משהו", הוא סיפר. "כך נוצר האוסף שלי".

במהלך השנים הוא הרבה לבקר בתערוכות באירופה, בערים כמו פאריז, מינכן ומילאנו, ורכש עוד ועוד תמונות, בעיקר של אומנים יהודיים, כמו שמואל טפלר, שאגאל, פיארו צ'יוידאלי וליאו קאהן. הוא גם אירגן תערוכות לאומנים שאהב, ושאת יצירותיהם רכש. בשנת 2001 הוצגה במוזיאון השואה של לוס אנג'לס התערוכה: "מאושוויץ לאספן אומנות: הסיפור של אוסף האומנות של דויד מאלק". בשנת 2002 הוצגה תערוכה של האוסף שלו, ששמה "הנשים של אלדו סלבדורי", בגלריה בלוס אנג'לס.

בשנת 2004 מאלק וקרן סיגנום הציגו יחד תערוכה של אומנות יהודית במוזיאון לתולדות לודג'.

עם הצלחתו של מאלק, הוא לא שכח את אנשי הכפר שלו. בשנת 1988 הקים קרן לטובת תושבי הכפר, שהיו באושוויץ ועלו לארץ. מדי חודש הוא העביר להם כסף, שהסתכם בכמאה אלף דולר בשנה.

מאלק עצמו מעולם לא התחתן. מותו של אחיו משה בשנת 2002 הותיר אותו ערירי. "נותרתי לבד", הוא מספר בספר לחברו פז'יבורובסקי. "מאז פטירתו אני חי רק חצי חיים. בכיתי המון. אני מתגעגע אליו כל הזמן. יש לי מזל שיש לי אתכם. עכשיו בית פז'יבורובסקי הוא ביתי השני. אילולא זה, אני לא בטוח שהייתי עדיין בחיים".