45 שנה חלפו מאז מלחמת יום הכיפורים. כמה לוחמים שהשתתפו בקרבות הקשים החליטו, שכדי לשמר את מקומה בזיכרון הלאומי, עליהם לעשות מעשה. בחודש ינואר השנה הם ייסדו את עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים", במטרה להקים מרכז הנצחה ל"מלחמה ההיא", והחלו לחפש קרקע מתאימה למיזם. מי שהביעה נכונות לכך שהמרכז יוקם בתחומה היתה עיריית נתניה, ובאחרונה הגישה העמותה בקשה רשמית להקצאת קרקע במתחם "יד לבנים" בשדרות בן גוריון.

המתחם לא נבחר במקרה, שכן הוא נחשב לאתר ההנצחה המרכזי בעיר. מלבד בית "יד לבנים", נמצאים בו האנדרטה הלאומית לציון ניצחון הצבא האדום של ברית המועצות על גרמנית הנאצית; קרון רכבת גרמני אותנטי שהוביל יהודים אל מחנות ההשמדה; אתר ההנצחה הארצי לחללי חיל החימוש (החיל מאומץ על ידי נתניה); אנדרטת חטיבת אלכסנדרוני; והאנדרטה לנפגעי הטרור.

צילום: אסף פרידמן

הליך הקצאת הקרקע טרם הושלם, אך בישיבת מועצת העיר האחרונה, לפני כשלושה שבועות, הודיעה ראש העירייה, מרים פיירברג-איכר, שהמרכז יוקם במדשאה שבין "בית פלדמן" ובין בית "יד לבנים".

אתר מורשת

עמותת "המרכז למלחמת יום הכיפורים" כוללת 42 חברי הנהלה ועוד 1,307 חברים רשומים, הפועלים כולם בהתנדבות. לצד אלופים (במיל') כגון אורי אור ודורון אלמוג, מורכבת העמותה מלוחמים בכל מיני דרגות, וכן מחברים שלא השתתפו במלחמה מפאת גילם.

בראשות העמותה עומד רמי סווט (68), ששימש קצין שריון. הוא שכל את אחיו במלחמה, איבד את ראייתו באחת מעיניו ונפצע ברגלו. השופט (בדימוס) בני ארבל (67), לשעבר סגן נשיא בית המשפט המחוזי בנצרת, הוא יו"ר ועדת הביקורת, ויוני נוקד (68), הוא יו"ר ועדת התכנים. שני האחרונים תושבי נתניה, קצינים (במילואים) ולחמו במלחמה.

"נוצר מצב במדינת ישראל, שגרם לנו להבין שההיסטוריה של המדינה, כפי שהיא מוצגת היום, מובאת לקהל על ידי עמותות ולא על ידי הממסד", מסביר סווט, "זה נכון למוזיאון הפלמ"ח בתל אביב, לאתר יד לשריון בפארק לטרון ולמוזיאון חיל האוויר בבסיס חצרים. אם אין לך משוגעים לדבר ועמותות, אז לצערנו המרכז לא יוקם. ברשויות המקומיות אין ולו שביל עפר אחד הקרוי על שם מלחמת יום הכיפורים. לעומת זאת, מלחמת העצמאות, מבצע קדש, מלחמת ששת הימים ומלחמת לבנון קיבלו רחובות וכיכרות".

ארבל: "במה מבצע קדש קדוש כל כך שצריך לקדש את שמו? זה היה מבצע שנמשך ארבעה ימים, ולא השיג שום דבר. לנו חשוב להעביר מסר, שמלחמת יום הכיפורים היתה קשה מאוד, אבן דרך בהיסטוריה של מדינת ישראל, שהיא יצאה ממנה בעור שיניה בזכות חיילים שהיו בשטח, ואף אחד לא זוכר אותם. אם לא יהיה עוגן שיאפשר לציבור ללמוד ולדעת, בסוף המלחמה הזאת תישכח לגמרי".

נוקד: "מלחמת יום הכיפורים עיצבה את פני מדינת ישראל מהרבה מאוד בחינות, כולל הפן הפוליטי, הכלכלי והיבטים רבים אחרים, שאתם אפילו לא מודעים אליהם. אחד מהם זה השלום. הביולוגיה עובדת נגדנו, ואנשים שהיו במלחמה מתחילים להיעלם. אם לא תראיין אנשים עכשיו, אם לא תלמד עכשיו את סיפורי הקרבות ואם לא תנסה לקבל תשובה לשאלה 'מה קרה שם?' בצורה מדויקת ככל האפשר, מחר כבר לא יהיה לך את מי לשאול".

טנקים בסיני, מלחמת יום כיפור. צילום: רון אילן, אוסף התצלומים הלאומי

איך הוחלט שהמרכז יוקם ככל הנראה בנתניה?

סווט: "במיפוי של הצרכים של המרכז המיועד, שעשינו, פנינו לרשויות רבות. המגבלה הגדולה ביותר היתה קרקע שמבחינה סטטוטורית אפשר להתחיל לבנות עליה לאלתר.

"עיריית נתניה, באדיבותה, ידעה לשלב את שלושת הדברים החשובים מבחינתנו: מיקום אסטרטגי בעיר, עם נגישות טובה; ייעוד קרקע בשטח שמיועד לנושאי הנצחה ומורשת; וקרקע שמבחינה סטטוטורית ניתן להתחיל לבנות עליה מיידית, בהתאם להגדרה של תוכנית בניין העיר (תב"ע). כאשר יסתיים הליך הקצאת הקרקע ונעמוד בכל הדרישות, נוכל להתחיל לבנות. כרגע אנחנו בראשית הדרך, ואני מניח שההליך יימשך לפחות תשעה חודשים".

מניין המימון לפרויקט?

סווט: "בהגדרות העמותה אנו מבקשים שהמרכז יוכר בחוק כאתר מורשת לאומי, בשונה ממקומות רבים בישראל שמוגדרים כאתרי מורשת. המשמעות היא, מצד אחד, שמשרדי הביטחון והחינוך ישלבו חיילים, תלמידים ונוער בסיורים במקום, ומצד שני - תמיכה כספית מהמדינה לצורכי ההקמה והתפעול השוטף בהמשך. המימון העיקרי יגיע מתורמים בארץ ובעולם, שמהם נגייס את הכסף, וכבר הביעו נכונות לכך. עכשיו, כשיש נכונות להקצות לנו קרקע, נוכל לומר להם איפה ימוקם המרכז ואיך הוא ייראה".

מה הגודל המתוכנן ואילו תכנים יהיו בו?

סווט: "מאחר שהמרכז אמור להקיף את כלל הסוגיות של מלחמת יום הכיפורים, אני מניח שגודל המבנה ינוע בין 4,000 ל-4,500 מ"ר. המרכז יכלול שלושה רבדים: האחד, המרכזי שבו, אולמות התצוגה ואגף הנצחה ומורשת הגבורה. השני, ספרייה וארכיון, שבאמצעותם ניתן להגיע לחומרים שנאסוף ועוסקים במלחמה, בצד ספרות נוספת, מחקרים, מסמכים ותיעוד. אף שקיים מחקר די תוסס בעניין, הוא רק בראשיתו, כי הרבה מאוד דברים טרם נחשפו בגלל צנזורה, ומשום שאנשים אינם נגישים למידע.

"הרובד השלישי הוא מרכז למידה והנגשה לדורות הבאים, באמצעות סדנאות ומערכי שיעור, שידונו בסוגיות מהותיות שקשורות למלחמה: שבי, מוכנות צבאית, הליך קבלת החלטות של הדרג המדיני, וכיו"ב. בנוסף, יהיה אודיטוריום שבו נוכל לקיים כנסים ופעילות ציבורית כזאת או אחרת".

ארבל: "מצפה לנו עבודה סיזיפית של חיפוש החומר, יש כמויות אדירות. לכל גדוד היה יומן מבצעים, וכל החומר הזה מרוכז באיזשהו מקום. יש עוד המון חומר מישיבות הממשלה, שנאגר בארכיון המדינה. משה דיין נהג לתעד ישיבות בפתקים קטנים. את הכל צריך לרכז ולמיין, ואני מקווה שיימצאו אנשים בעמותה ומחוצה לה שיוכלו לעסוק בזה. אנחנו רוצים שרוב רובו של החומר יהיה מרוכז אצלנו, ושהחוקרים יבואו אלינו".

נוקד: "יש, לדוגמה, טונות של הקלטות שמע, שמישהו צריך להקשיב להן ולתמלל אותן. הוקמו עשרות עמותות ברמה חטיבתית וגדודים עצמאיים שצברו המון חומר - נצטרך לרכז את זה. הקמנו עמוד פייסבוק והחבר'ה התחילו לשלוף יומנים פרטיים מרתקים, זה חומר שלא יסולא בפז. אי אפשר להפריד בין פעילות חיל הים בים סוף לבין פעילות חיל השריון, כי הם עבדו יחד. נצטרך ליצור תמונת קרב אחת ממאגרי מידע שונים, שמסתנכרנים לאירוע מסוים במקום מסוים ובתאריך מסוים".

ערפל שחור

ב-18 ימי מלחמת יום הכיפורים, שפרצה ב-6 באוקטובר 1973, נהרגו יותר מ-2,600 חיילים, 7,200 לערך נפצעו, כ-300 נלקחו בשבי ו-17 הוגדרו כ"נעדרים". צה"ל ספג אבידות כבדות במטוסים ובטנקים, וגם המחיר הכלכלי היה כבד (קיפאון במשק הישראלי ואינפלציה).

"במלחמה השתתפו יותר מ-400 אלף מגויסים, מתוך אוכלוסייה של 3.4 מיליון לערך. המשמעות היא, שהפוטנציאל של המעורבים במלחמה הוא למעשה כמעט כל בית במדינה", מסביר סווט, "כיום, כשיש פעילות ליד הגדר בעזה, 99 אחוז מהתושבים אינם מעורבים. במלחמת יום הכיפורים כולם היו מקשה אחת שעברה חוויה טראומטית, בצורה כזאת או אחרת".

צילום: אסף פרידמן

ארבל: "באותם הימים לא היו טלפונים ניידים, הדואר היה אטי ולא היה קשר בין החיילים לבין המשפחות. עם ישראל היה שרוי בערפל שחור של חוסר ידיעה וחששות, עם הרבה שמועות שרצו בארץ".

המלחמה עדיין מוחשית מבחינתכם?

נוקד: "המלחמה הסתיימה, אבל לא בראש שלנו. כל אחד מאתנו שהיה שם, נשאר 'שרוט'. בכיוון הקיצוני יש הלומי הקרב, ומהכיוון האחר נמצאים אנחנו, שמתרגמים את החוויות מהמלחמה לפעילות הנצחה ושימור הזיכרון. זאת פעולה שהמסר שלה הוא: 'חבר'ה, היינו שם, לא שכחנו, ותזכרו גם אתם מה היה שם, ומה הלקחים שיש להפיק'.

"בשגרה היום-יומית אתה לא זוכר מה עשית ביום מסוים במלחמה, אבל די שאתה שומע את השיר 'אנחנו שנינו מאותו הכפר' או 'ההר הירוק', שאצל מישהו אחר אלה שירים נפלאים, ואצלך התחושה היא שקיבלת פטיש חמישה ק"ג בראש או אגרוף בבטן. רובנו חזרנו לשגרה, אבל בשגרה המלחמה נמצאת עדיין חזק בעורף, ובכל פעם מפציעה מחדש".

ארבל: "ההגדרה 'שריטה' אולי לא מדויקת. זו עוצמה של זכרונות. אתה לא מסוגל להבין עד כמה המוח האנושי מסוגל למיין זכרונות ולתייק אותם במגירות שונות, עד שאתה נזכר במלחמה. עברנו יום-יום רצף אירועים מתוך לחץ ומתח, ראינו את האש והעשן מול העיניים, ושאלנו את עצמנו שאלות כמו מתי ייפול הפגז הבא על הטנק שלפנינו. אלה לא דברים של יום-יום, כמו פנקס הצ'קים ששכחתי. בכל פעם שאני נפגש עם החברים מהמלחמה, אנחנו נזכרים בדיוק מה עשינו במלחמה, וברזולוציות מדויקות מאוד".

סווט: "במלחמת יום הכיפורים היה רצף של אירועים וחוויות אישיות שאתה לא יכול להתנתק מהם, כי הם מעצבים אותך והולכים אתך קדימה. אחד הלקחים של הרבה מאוד לוחמים במלחמה, בעיקר צעירים, הוא הצורך לעזור לבנות מחדש את הצבא, שנפגע פגיעה אנושה בכל הרבדים. לכן, תראה שרבים מאוד מבין אותם הלוחמים המשיכו לשרת בצבא קבע, או חתמו קבע, כדי לשקם את הצבא ולעסוק בתיקון המרכיבים שעבדו לא נכון, ובתיקון תוצאות המלחמה.

הטייסת במלחמת יום כיפור | צילום: דובר צה"ל

"במלחמה קשה כל כך מתחזק הקשר בין האנשים. במשך תקופה אינטנסיבית אתה רואה את חבריך ברגעים הקשים ביותר והירודים ביותר שלהם מבחינה אישית, ומנגד, בשיאים שלהם. לכל אורך הדרך נוצרת תלות הדדית ומחויבות זה כלפי זה, שלא ניתנת להפרדה. אם אראה מחר מישהו שלא ראיתי 45 שנה, אני בטוח שיצופו רגשות וזכרונות, כאילו המלחמה התרחשה אתמול".

מהו החזון שלכם למרכז ההנצחה?

סווט: "החזון שלנו הוא שבני הנוער ייכנסו אליו ויגידו 'וואו, בואו נחזור לכאן ונביא את חברינו'. המטרה שלנו כעת לא קלה להשגה - שהמרכז יוקם לקראת יום השנה ה-50 למלחמת יום הכיפורים, בשנת 2023".