שתי נשים יושבות סביב שולחן קטן במוזיאון נתניה, חוה אפל ואיטה אפלבאום. שני עשורים מפרידים ביניהן, נסיבות החיים שלהן שונות לחלוטין, אך בכל זאת יש להן מכנה משותף: שתיהן כאן, הודות לצ'יאונה ("סמפו") סוגיהארה, שזכה לכינוי "שינדלר היפני". סוגיהארה, קונסול יפן בקובנה שבליטא, הציל בזמן השואה את חייהם של אלפי יהודים מליטא ומפולין. (ראה מסגרת). לכבוד יום השואה הבין-לאומי שיחול ביום ראשון, 27 בינואר, נפגשו השתיים כדי לספר את סיפור עלייתן לישראל והתיישבותן בעיר.

אפל (64), מנהלת המוזיאון העירוני, צברית ילידת נתניה שגדלה והתחנכה בעיר, היא בתו של ישראל יואל צימרינג, שנמלט מציפורניי הנאצים, ועלה לישראל דרך יפן, בסיועו של סוגיהארה. היא זוכרת היטב שבילדותה כינו בעיר את משפחתה ואת משפחות החברים של אביה, שגרו בשכנות להם, בשם "היָפָּנצִ'יקִים".

חוה אפל ואיטה אפלבאום. "זאת היתה סגירת מעגל מדהימה בעבורנו" | צילום: יאיר שגיא

כילדה, קיבלה את היותה חלק מהיפנצ'יקים כעובדה, ולא התעכבה בניסיון להבין את פשר השם. עד שבשנת 2012, בעקבות מודעה קטנה שפירסמה עיריית נתניה בעיתון, שבה צוין כי מחפשים ניצולים של סוגיהארה, התדפקה על דלת המוזיאון שאפל מנהלת איטה אפלבאום (83). אפלבאום נולדה בפולין, היגרה עם משפחתה לליטא, והודות לשינדלר היפני, הצליחה לעבור דרך יפן לבואנוס איירס, שם חיתה עד שעלתה לישראל לפני כ-15 שנה.

חותמת המזל

ספטמבר, שנת 1939. אפלבאום, אז בת ארבע, עוזבת את עיר מולדתה ביאליסטוק שבפולין, ונוסעת עם אמה ועם אחותה המבוגרת ממנה בשלוש שנים לליטא, לפגוש את אביה, שהיגר לשם כמה חודשים לפני כן, במטרה להשיג למשפחתו אשרות מעבר לארגנטינה, שם גרו אמו וחלק ממשפחתו. לימים יתברר לאפלבאום, ש-15 ימים לאחר שיצאה עם אמה ועם אחותה מביאליסטוק, נכבשה העיר על ידי הנאצים. השלוש נודדות במשך שמונה חודשים עד המפגש המיוחל עם אבי המשפחה. בדרך עוצרים אותן לא אחת שוטרים נאציים, שאחד מהם אף מכוון נשק לראשה. "זה נס שהצלחנו להגיע לליטא", אומרת אפלבאום, "הייתי קטנטונת, משקלי היה 15 קילו. גם אחותי היתה רזה וחולה, אבל אמא היתה חזקה, היא לא ויתרה עלינו ועל המטרה להתאחד עם אבא ולהימלט אתו יחד".

בליטא ממתין להן האב עם כרטיסי היציאה שלהן מהתופת שמשתלטת אט אט על אירופה - אשרות מעבר החתומות בידי הקונסול היפני בליטא באותה התקופה, סוגיהארה.

באותם הימים מגיע לליטא יואל ישראל צימרינג, יליד העיר לודמיר שבפולין, אז צעיר בן 20, חבר בתנועת "השומר הדתי". בליטא הוא עובר עם חבריו הכשרה בעבודת האדמה, למורת רוחם של הוריו, שנשארים בפולין ומפצירים בו לחזור הביתה. שנים אחר כך יתברר לו, כי בזכות ההכשרה הזאת, הוא היחיד מכל משפחתו שנותר בחיים. "כל החיים הוא כעס על עצמו שהשאיר את הוריו מאחור, בפולין, ולא שיכנע אותם לעבור אתו יחד", מספרת אפל, בתו.

צימרינג וחבריו, שמסיימים בהצלחה את ההכשרה, להוטים להקים קיבוץ, וממתינים לתורם לקבלת האשרות הנחשקות כדי לעלות לארץ. אלא שבאותה התקופה ליטא היא אחד המקומות היחידים שהנאצים טרם הגיעו אליו, ולפיכך מתחילים לזרום אליה פליטים רבים, שמתדפקים על דלתות הקונסוליה כדי לקבל דרך מילוט באמצעות אשרות מעבר. אחד מאנשי תנועת השומר הדתי, זרח ורהפטיג, מגיע אל סוגיהארה, ומדבר על לבו. הוא מסביר לו, כי אם חברי התנועה לא יקבלו אשרות מעבר, קרוב לוודאי שהם לא יישארו בחיים, וסוגיהארה מסכים.

סוגיהארה עובד במרץ על הנפקת האשרות. הוא עושה זאת בניגוד למדיניות יפן, וכאשר הממונים עליו מגלים זאת, הוא מסולק מתפקידו, דבר שלא מפריע לו להמשיך בעבודת הקודש. הוא משאיל את החותמת שלו ליהודי ליטא, והם משתמשים בה כדי להמשיך ולהנפיק אשרות מזויפות. האשרות מאפשרות ליהודים לעלות על רכבת טרנס-סיבירית שיוצאת מליטא, עוברת דרך מוסקווה לעיר הנמל ולדיווסטוק, ומשם ממשיכה לקובה שביפן, שם שוהות המשפחות תקופת מעבר של כמה חודשים ואחריה מתפזרים, כל אחד לגורלו - לארגנטינה, כמו במקרה של אפלבאום, או לישראל דרך שנגחאי, סינגפור, הודו ותעלת סואץ, כמו במקרה של אביה של אפל.

זכרונות מיפן

זכרונותיה של אפלבאום עמומים; כשהיא מתבקשת לספר על התקופה שבה שהתה ביפן, עולה לנגד עיניה תמונה של לחם שחור ומלפפון, המזון היחיד שממנו ניזונו היא ובני משפחתה באותה התקופה, בשל החשש לאכול דבר מה לא כשר. עוד היא זוכרת את הבית המשותף שבו גרו, מעין מעון פליטים עם מקלחות משותפות ("כל הנשים התקלחו יחד, והכי משעשע שאת הסבון למקלחות - חילק גבר"). אפל מספרת, שאביה זכר את היפנים לטובה. בתקופת ההמתנה בעיר הנמל קובה הוא אף התיידד עם יפני צעיר, שכמזכרת רקם על התפילין של אביה הקדשה ביפנית.

אפלבאום (למטה באמצע) ומשפחתה בילדותה. התגוררו במעון פליטים ביפן

אחרי חודשים מספר של המתנה ביפן, אפלבאום ומשפחתה עולים על האונייה האחרונה שבאמצעותה מורשים יהודים להיכנס לארגנטינה. הם מגיעים ביום העצמאות הארגנטיני, והשמחה הלאומית מתערבבת בשמחת המפגש עם סבתה ועם בני משפחתו של אביה. הם משתקעים בבואנוס איירס, שם קמה עם הזמן קהילה יהודית, עם בית כנסת ומועדון קהילתי משלה, ובתי ספר שמלמדים בהם ביידיש.

בגיל 15 הכירה אפלבאום את שאול, בן להורים יהודים-פולנים, שנולד בארגנטינה. ארבע שנים לאחר מכן הם נישאים, ונולדים להם שתי בנות ובן. שאול עובד כרואה חשבון, ואפלבאום פותחת חנות בגדים קטנה. עם השנים, המצב הכלכלי מידרדר, והזוג נכנס לקשיים כלכליים. אלה מביאים אותם בשנת 2002 לעזוב את בואנוס איירס ולהתחיל מחדש, בישראל. "כשהילדים כבר גדלו ולא נשאר לנו מה להפסיד בבואנוס איירס, יכולנו להרשות זאת לעצמנו, מה גם שאחת הנכדות שלי כבר עלתה לישראל חצי שנה לפני כן, אז היתה לנו כאן משפחה".

לאחר עלייתם, השניים נודדים ברחבי המדינה, במטרה למצוא מקום נחמד ולא יקר לגור בו. במהלך החיפושים הם מגיעים לנתניה, ואפלבאום מאושרת כשהיא שומעת צרפתית מכל עבר, ומחליטה שכאן היא רוצה לגור. "בבואנוס איירס למדתי בתיכון אליאנס הצרפתי, וכשהגעתי לנתניה ושמעתי שפה שאני מכירה, הרגשתי פתאום בבית".

המודעה המאחדת

את המודעה בעיתון, המחפשת אחר ניצולי סוגיהארה, מראה לאפלבאום חבר מארגנטינה שעלה לארץ שנים לפניה, והיא מתלבטת. מצד אחד, היא יודעת שניצלה בגלל "איש יפני אחד", לדבריה, אך מנגד, קשה לה עדיין לדבר בעברית, והיא לא בטוחה עד כמה היא רוצה בכלל לפתוח את הסיפור אחרי שנים כה רבות. החבר מתלווה אליה למוזיאון ומתרגם בפני אפל את סיפורה, הדומה להפליא לסיפור של אביה של אפל, והשתיים נרגשות מאוד. "זאת היתה סגירת מעגל מדהימה בעבורנו", אומרת אפל.

המודעה, אגב, פורסמה לא במקרה. באותה התקופה ביקש פילנתרופ יפני אוהב ישראל, ששמו ריקיהירו מדרמה, להקים פלנטריום בארץ. איש שגרירות יפן לשעבר, שבתו מתגוררת בנתניה, סיפר למדרמה כי בנתניה קיימת קהילה של יהודים שניצלו בזכות סוגיהארה. מדרמה הגיע לנתניה לביקור התרשמות, ובסופו הכריז כי זאת העיר שבה הוא רוצה להקים את הפלנטריום, ולהנציח את חסיד אומות העולם היפני. עקב כך, קיבלו הרחובות הסמוכים לפלנטריום (שנקרא לאחר הקמתו "פלנתניה") את השמות "סוגיהארה" ו"מדרמה". בטקס חנוכת הפלנטריום נפגשו הניצולים עם בנו של סוגיהארה, נאבוקו, במפגש שסוקר בידי הטלוויזיה היפנית המלכותית. "ישראל רצתה לגמול לסוגיהארה אחרי המלחמה, והדבר היחיד שהוא ביקש זו מלגת לימודים בעבור בנו, נאבוקו, באוניברסיטה העברית. כך יצא שנאבוקו דובר עברית, ויכול היה לשוחח עם הניצולים במפגש, שהיה מרגש במיוחד", מסבירה אפל.

"אני רואה את הסיפור הזה כתמצית הסיפור של העם היהודי, ולנתניה יש בו מקום של כבוד", מסכמת אפל, "אבא שלי ואיטה ומשפחתה חרשו את הגלובוס, עברו בכל רחבי תבל ולבסוף הגיעו לנתניה".  

מי היו היפנצ'יקים?

הכינוי "היפנצ'יקים" דבק בקבוצת משפחות מפולין שנמלטו מהנאצים במלחמת העולם השנייה והגיעו לליטא, זמן קצר לפני שנכבשה על ידי הצבא הגרמני, ומצאו את עצמם בסופו של מסע ארוך בעיר נתניה.

רוב בני המשפחות היו חברי תנועת השומר הדתי, שקיבלו אשרת מעבר מהדיפלומט היפני צ'יאונה ("סמפו") סוגיהארה, קונסול יפן בקובנה שבליטא באותה העת, וכך הוא הציל את חייהם. כשברית המועצות כבשה את ליטא, הודיעה לו ממשלת יפן שהקונסוליה תיסגר בתוך זמן קצר, בלחץ הרוסים. במשך כמה שבועות, עד עזיבתו את הקונסוליה, הוציאו הוא ואשתו ויזות לכ-6,000 יהודים, וגם לאחר עזיבתו, השאיר ליהודי ליטא את החותמת שלו, בכדי שימשיכו להנפיק ויזות מזויפות, כך זכה לכינוי "שינדלר היפני". לאחר המלחמה, הוא פוטר ממשרד החוץ היפני בגלל הוויזות שחילק ליהודים. ב-1985 העניק לו יד ושם תואר חסיד אומות עולם, ושנה לאחר מכן הוא הלך לעולמו.

האנשים שהציל, היפנצ'יקים, הגיעו לארץ מיפן דרך תעלת סואץ, לאחר שחצו כמעט את כל רחבי אסיה. רוב חברי התנועה התיישבו בנתניה, והתגוררו בשכנות בצפון העיר, סמוך לאזור שבו נמצא היום מושב אביחיל.