במבט ראשון קשה לזהות את נזקי השריפה שהשתוללה כאן, ברחוב זלמן שזר בחיפה, בנובמבר שעבר. ככל שמתקדמים לאורך הרחוב מתגלים הקבלנים, המכולות וגדודי השיפוצניקים, וגם כמה בתים שעדיין עומדים מפויחים. כמעט שנה חלפה, אבל עשרות משפחות עדיין לא שבו לבתיהן וממשיכות לשאת את נזקי השריפה, אחת הגדולות בתולדות המדינה.

גבעת אורנים, שנקראת היום בפי דייריה "גבעת אין אורנים", נפגעה מכל עבריה. מרבית החורש שהקיף אותה נשרף. נוף החורשות הירוקות שניבט מן המרפסות נעלם, ובמקומו נחשפו ואדי רושמיה, קו החוף וצוקי ראש הנקרה. מורדותיו של מדרון ההר זרועים בשתילי אלונים, אלות וקטלבים חדשים. הלקחים הופקו: אורנים כבר לא נוטעים כאן.

משפחת בר דיין. צילום: נחום סגל

אין לאן לחזור
היום ההוא, 24 בנובמבר, החל בביתם של מרב וגלעד בר דיין כיום שגרתי. מרב, רופאת ילדים, הייתה בכינוס בנהריה. גלעד, רופא שיניים, היה במילואים. שני ילדיהם הצעירים, ארז, 11, ומעיין, בת שלוש, היו במוסדות החינוך. בבית ישנה הבת הבכורה, ענבל, 14, שהייתה חולה.

הטלפון הראשון הגיע אל גלעד משכנה. היא דיווחה על פינוי דיירים, והוא מיהר להתקשר אל מרב. "הוא אמר לי, 'יש שריפה ליד הבית'. התקשרתי לענבל, היא לא ענתה. אלוהים. שריפה מתקרבת אל הבית, והילדה ישנה. חייגתי שוב ושוב עד שענתה. אמרתי לה לצאת מיד מהבית וביקשתי מאבא של גלעד שיבוא לקחת אותה".

"הכנסתי לתוך שקית את בובות מיקי שלי, את הטלפון הנייד, את המטען וספר", אומרת ענבל. "סבא אסף אותי. רציתי להוציא את ארז וחבר שלו מבית הספר, אבל התבלבלנו בדרך, כי הדרכים היו חסומות".

האש איגפה את השכונה מימין, חצתה את הכביש וכילתה במהירות את כל הגבעה הירוקה. גם השמועות פשטו במהירות, והורים מבוהלים הגיעו לאסוף את ילדיהם עוד בטרם החל פינוי מסודר.

"די מהר הבנתי שהם ממש בורחים מהאש", אומרת מרב. "הם ספגו כוויות ועברו מטרמפ אחד לשני, כולל כאלה שנסעו הפוך לכיוון התנועה. לקח 40 דקות להגיע מנהריה לחיפה ושלוש שעות בתוך העיר עד שהגעתי לגן של הקטנה. בכיתי במשך חמש שעות, עד שראיתי את כולם".

גם גלעד היה בדרכו הביתה. "מנקודה מסוימת בדרך ראיתי את הלהבות מטפסות ואוכלות את הבתים. הייתי בטוח שהבית הלך, וגם המרפאה שלי במרכז המסחרי ברוממה. התקשרתי למרב ואמרתי לה שאין לנו לאן לחזור, ומרב אמרה שהעיקר שיש לנו זה את זה. בסופו של דבר הצלחתי לחבור אל הילדים מחוץ לחיפה, בנשר, ומרב הגיעה זמן קצר אחריי. זה היה רגע מצמרר של נפילת מתח עצומה. התחבקנו ובכינו והיה קשה להירגע".

הבתים ברחוב בנויים על צלע ההר ומתוכננים בגדלים שונים. משפחת בר דיין מתגוררת בקומה העליונה במבנה של שש דירות. קיר הסלון שלהם התבקע מהאש, וכל מה שהיה צמוד אליו נשרף. אף על פי שהאש לא חדרה פנימה והפגיעה נחשבת קלה יחסית, אי אפשר להתגורר בבית וגם לא להתחיל לשפץ אותו עד שיסתיימו השיפוצים אצל השכן מהקומה התחתונה. השיפוצים אצל השכן, אגב, רק מתחילים.

מאז השריפה הם נדדו עם הילדים בין בתי מלון, אכסניית נוער ודירות שכורות בתוך השכונה, כדי לצמצם את הפגיעה בלוגיסטיקה היום-יומית. "אני לא מצליח להתרגל לחדר וכבר יש לי חדר אחר", אומר ארז, ואחותו מוסיפה, "היה לי חדר של נסיכות. קומה שלמה רק שלי. חברות שלי היו בשוק כשאמרתי להן שהחדר נהרס, אבל אימא הבטיחה שהכול יחזור להיות בדיוק כמו שהיה".

מרב: "חשבנו שנחזור הביתה בתוך חודש, חודשיים, ופתאום קלטנו שזה סיפור ארוך. הילדה הקטנה שלנו בכלל לא מבינה איפה אנחנו גרים. ויש נזק כלכלי".

מס רכוש לא מפצה?
"מפצה, וגם העירייה דאגה למקומות לשהות בהם בימים הראשונים. ולמרות זאת אנחנו סופגים חלק מהנזק, ובחלק ממקומות העבודה לא הבינו מה עובר עליי והתחשבנו על כל יום. גם אם לא היו אבדות בנפש, יש הרבה דברים שנותרו בגלל הטראומה".


ארוכה הדרך הביתה
השכן של משפחת בר דיין הוא צפריר פרקיס, מהנדס בניין בעל חברה לפיקוח וניהול פרויקטים. אחרי השריפה הוא מצא את עצמו מנהל את שיקום ביתו שלו. הוא מגיע לדירה עם בנו איתי בן השש, והשניים עוברים דרך משקוף ועליו מזוזה, דלת הבית איננה. המקום נראה כאתר בנייה — יש בו גזייה, פינג'ן קפה ושרטוטי בנייה על הקיר. מעליית הגג לא נותר דבר, לאחר שקרס גג הרעפים פנימה, והקומה כולה עלתה באש. במקום מרצפות יש חול, ומחדר האמבטיה נותר רק זכר.

צפריר ואיתי פרקיס. צילום: נחום סגל


"הייתי בעבודה בזיכרון יעקב כשקיבלתי את הטלפון הראשון", הוא משחזר. "ומיד יצאתי לכיוון חיפה. הייתי מג"ד במילואים בפיקוד העורף וידעתי מה צריך לעשות ואיך להתנהל. גם ידעתי שמכבי האש לא יכולים לכבות כל בית".

אחת הבנות של פרקיס הייתה בבית והוא ביקש ממנה שתתיז מים על הדק ועל העצים לפני שהורו לכולם להתפנות. "בצהריים הצלחתי להגיע הביתה וכיביתי את האש בחדרים בצינור גינה. הקומה העליונה כבר הייתה אבודה. מהקומה התחתונה הצלחתי להציל מעט חפצים, ספרים ותמונות.

"אחר הצהריים צילמתי כל מה שיכולתי בנייד, עד שנגמרה הסוללה. אשתי והבנות הגיעו לכאן והתחילו לבכות, זה היה נורא. אין מחיר למה שאיבדנו באש ולנזקים הרגשיים, אי אפשר לפצות על זה. אתה יוצא מהבית בבוקר ובאמצע היום מגלה שהוא הרוס. בכל מקרה, כבר קיבלנו את הכסף ואת האישורים, ועכשיו מתחילים בשיפוץ".

למה רק עכשיו?
"כי צריך לכמת את הכול כדי להתחשבן, והיו דברים שדרשו בדיקות מעבדה. בשלב הבא הקונסטרוקטור נכנס לתמונה ואמר מה צריך לעשות, וחלק מהשכנים התנגדו. רצו לפצות אותי על חצי סלון, אבל אמרתי שאני צריך סלון שלם. מישהו צריך לבדוק, מישהו צריך לאשר, וזה לוקח זמן. תעבור יותר משנה עד שנחזור הביתה, ובינתיים אנחנו מסתובבים כמו הומלסים עם מזוודות. עם כל הקושי, כספי הפיצויים הם כספי המסים של כולנו, ולא היינו רוצים שיחלקו אותם בקלות".

בתים מפוחמים חסרי גגות
בבית של דפנה ושאול קוטנר התקינו מטבח חדש בשבוע שעבר. הבית כמעט מוכן, אבל בראש השנה הם עוד היו בדירה השכורה. הם אהבו את התחושה של החיים הקרובים לטבע בגלל חורשת האורנים שנעצרה בקו הגדר של גינתם, עד שהחלו העצים לבעור, והאצטרובלים התבקעו כפצצות תבערה.

צילום: נחום סגל

דפנה: "הייתי בבית, בהכנות לחתונה שהתקיימה באותו ערב. לפני הצהריים התחילו לקרוא בכריזה לפנות את הבתים ולצאת. לקחתי את הכלבה, תיקיית מסמכים, ועזבתי את הבית".

איך מחליטים מה לקחת?
"הייתה פאניקה, אבל בעלי הצליח להחליט בקור רוח והנחה אותי".

שאול: "נהגתי הביתה ומהעיר התחתית ראיתי את מסך העשן והבנתי שאי אפשר להגיע. פגשתי את דפנה בבית קפה בסטלה מאריס ולא ידענו איפה לשים את עצמנו. מרגע לרגע הודיעו על עוד שכונות שהאש הגיעה אליהן. לקראת הצהריים הכרמל היה באמוק של פינויים ומוקדים חדשים שצצו כל הזמן. באותו לילה ישבנו מול הטלוויזיה בבית אחותי ברעננה וראינו בית בוער ודק עולה באש, ודפנה אמרה 'זה הבית שלנו'. אי אפשר היה להילחם באש, היא הייתה מטורפת.

"בלילה אחרי שהאש כבתה הגיעו לכאן חברים ודיווחו שמבחוץ הבית נראה שלם, אבל החשמל היה מנותק וקשה היה לראות משהו. התמונה המלאה התגלתה לי רק בבוקר: עשרות כבאיות עומדות לאורך הרחוב, כבאים שרועים על הארץ, הכביש מכוסה קצף. בתים מפוחמים, חסרי גגות, לאחר שקונסטרוקציית הרעפים והעץ קרסו אל תוך הבית. כמו רחוב בסוריה אחרי הפצצה. הבית של השכנים הפך לכוך שחור.

"מכיוון הכביש הבית שלנו נראה כאילו כלום לא קרה, כי הכול בער מלמטה, מכיוון הוואדי. אבל כשנכנסתי אל תוך הבית הבנתי שגמרנו את העניינים שלנו כאן. הכול היה שחור, וריח חזק של שריפה עמד באוויר. הטיח נמס, הנברשות צנחו על הרצפות והתנפצו. במקומות שבהם האש אחזה לא נשאר דבר. השאר ניזוק מגל החום האדיר. הריהוט בסלון היה מחורר מגצים. העץ בארונות המטבח התנפח, את המזנון שירשתי מהוריי אני עדיין מנסה להציל. בקירות נפערו סדקים שדרכם היה אפשר להעביר יד אל בית השכן. המזגן נמס ונראה כפסל סביבתי. היה צורך להחליף את כל החשמל בבית, כל האלומיניום, החלונות.

"אחרי כמה ימים של בלק אאוט אתה מנטרל רגשות, מעביר לאוטומט ונכנס למאבק הישרדות. פינינו מהבית מה שהיה אפשר, וכל השאר עמד חמישה חודשים כמו בית קברות שרוף".

למה?
"כי בתקופה הראשונה הייתה אי ודאות בנוגע לשאלה מי מקבל אחריות על הנזקים, המדינה או חברות הביטוח. חברות הביטוח התיישבו על הגדר. העירייה הקימה מטה, והוא דחף ובדק במה אפשר לעזור והגיש סיוע בציוד ובכל הדרוש. את הריהוט שניצל סגרנו במכולה שהעירייה נתנה ואיפסנו בנמל חיפה. כשהמדינה קיבלה אחריות, אנשי מס רכוש סרקו כל דירה וקבעו את גודל הפיצוי. עד שקיבלנו את הדוח חלפו חמישה חודשים. ואז הגיעו הקונסטרוקטורים ושאר אנשי המקצוע והיינו צריכים לבחור בין משקם ממשלתי או פרטי. רוב האנשים לא רצו משקם ממשלתי".

דפנה: "לא ידענו מה לעשות קודם. אנשים הציפו אותנו בהצעות עזרה, ולא ידענו מה לבקש. מעולם לא היינו במצב כזה קודם לכן. יש לנו שלוש בנות בוגרות, והדבר היחיד שחשבתי עליו הוא שאני חייבת למצוא להן בית לחזור אליו בסוף היום. והכי כואב הלב על הדיירים שהסתבכו עם הקונסטרוקטור ועדיין לא התחילו לשפץ".

צילום: נחום סגל

ביתו של מאיר ברקו עדיין עומד כמו ביום שאחרי השריפה. ניילונים פרוסים במקום שהיו בו רעפים, מכסים על ריהוט חרוך, ערימת שרידי בגדים וסירי מטבח מפוחמים. ריח חזק של עשן עוד עומד באוויר.

למה מחכים?
"היה לנו קונסטרוקטור שמשך אותנו, עד שהבנו מה קורה והחלטנו לקחת צוות אחר. היה צריך להכין את כל התוכניות מחדש ולהגיש אותן למס רכוש. אני מקווה שבין החגים נוכל להתחיל לעבוד. אספנו מהבית את כל מה שהיה אפשר להציל, וכשיתחילו לעבוד נפנה את השאר. אנשים אומרים שהעיקר שלא נפגענו וזה נכון, אבל בתוכנו אנחנו פגועים. ואי אפשר לדעת איפה עוד יהיו תקלות בהמשך. נשתדל להחזיק מעמד ולחצות את כל שבעת מדורי הגיהינום, כי אין ברירה, צריך לחזור הביתה".

טראומה לכל החיים

בעקבות השריפה פתחה עיריית חיפה שבילי אש וקבעה צנרת מים בוואדיות. בניית גגות רעפים על קורות עץ לא תאושר עוד, משום שהן גרמו לשריפתן של קומות עליונות רבות.

לתושבי העיר אין טענות כלפי העירייה, אבל לשיפוצים יש קצב משלהם. "לא רציתי שיקרה מצב שאזרח יעמוד לבד מול השלטונות. רצינו להיות עוד אגרוף על שולחן הממשלה", אומר יונה יהב, ראש העירייה. "הקמנו חמ"ל, פתחנו מרכזי קליטת אוכלוסייה והם פעלו 24 שעות ביממה, ערכנו ערבי הסברים לתושבים על זכויותיהם ואנחנו עדיין מלווים את המשפחות הנפגעות".

לקחים ומסקנות?
"בעיר ירוקה שנבנתה בתוך יער המצבים האלה קורים, ואין דרך להתגונן מפניהם. השקענו מיליוני שקלים בפעולות שאמורות למנוע אותם בעתיד. התובנה המרכזית שלי היא שלא ייתכן שיישארו שכונות כלואות, שתהיה להן כניסה ויציאה אחת בלבד. מראות האנשים הנדחקים בכניסה וביציאה יישארו איתי כטראומה לכל החיים".

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו