משפחת רוזלו  (צילום: אסף פרידמן)

משפחת רוזלו

מתי עלינו: דוד מספר: "בפעם הראשונה עליתי בשנת 1996 כחייל בודד. גם עשיתי השלמות לימודים באוניברסיטה בהר הצופים. אחרי שש שנים חזרתי לצרפת, הקמתי משפחה, ובשנת 2013 עליתי איתה לארץ".

מהיכן: "מצרפת".

מי אנחנו: דוד, עובד כמגשר חינוכי ותרבותי בעמותה לחינוך בלתי פורמלי של עיריית נתניה, יעל, ושלושת ילדיהם, זכריה, בן 13, ראובן בן 12, יונה בן 8, ואלי בן ארבע, שנולד בישראל.

הקושי הכי גדול בישראל: השתלבות בעולם העבודה. בפריז עבדתי בעירייה, והתנאים הסוציאליים היו טובים. כאן צריך לשלם שכר דירה ולהתמודד עם קשיי פרנסה. בצרפת אני בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד, וכאן, בגלל הצורך בהתאקלמות, אין לי זמן ללמוד ולעשות תעודת הוראה, דבר שיכול לקדם אותי בחיים".

 הדבר שאנחנו הכי אוהבים בישראל: "היהדות. בשבילי התורה בלי הארץ אינה תורה. דמיינתי איך יהיה לחזור ולחיות פה עם המשפחה. כל יום הוא נס גדול. אני חי פה עם משפחתי. הכי חשוב בעיניי זה שאני חי כיהודי במדינת ישראל ולא כצרפתי בישראל. כשהגענו לארץ הסברתי לילדיי שהם ישבו רק עם ישראלים. אמרתי להם: 'אתם לא מתקרבים לצרפתים'. נכון, יש לזה מחיר, אבל היום השליטה שלהם בגמרא היא כמו של ילידי הארץ, ואני גאה בהם, הרי הגענו מתוך אהבת העם והמדינה".

נתניה בשבילנו: "מצד אחד, יש לי חברים מבית המדרש שהצטרפתי אליו, וילדיי השתלבו נהדר. מצד שני, יש משהו בחיים בנתניה שהוא סיוט בעיניי. לא לכל מי שעלה מצרפת עכשיו יש אהבת מדינה. לא כולם עושים מאמצי השתלבות בחיי הארץ. אני מרגיש ישראלי, אך בנתניה אני מרגיש זר במידה מסוימת. חסרה לי פה האווירה של ירושלים, ולא רק בגלל שאני דתי, בגלל תרבותיות שאין בנתניה".

      משפחת לסרי (צילום: אסף פרידמן)

 משפחת לסרי

 מתי עלינו: "לפני שלוש שנים וחצי, בשנת 2014".

מהיכן: "מצרפת, מפריז".

מי אנחנו: האם דלפין קוסמטיקאית, האב יוני אינסטלטור, הבת אילנה, עוד מעט בת 12, טלי בת עשר, ואטל בת שבע.

הקושי הכי גדול בישראל: אילנה: "השפה. בחודשיים הראשונים היה ממש קשה. אמא ואבא עדיין לא מדברים עברית טוב כמו שאנחנו הבנות מדברות".

הדבר שאנחנו הכי אוהבים בישראל: "אנחנו יכולים לצאת מהבית בלי פחד וללכת לבד עם חברות. אני זוכרת שבצרפת לא נתנו לי אפילו לזרוק את הזבל לבד. אמא ואבא הכי אוהבים שיש פה מזג אוויר חם, יש ים ואפשר לעשות דברים עם המשפחה, לצאת מהבית בלי פחד".

נתניה בשבילנו: "העיר הכי טובה. אני כבר מכירה את אזור הבית ובית הספר. אני גרה פה ומרגישה שנתניה היא הבית שלי. אמא אומרת שנתניה היא צרפת הקטנה, כמו לונה פארק צרפתי. הגענו לנתניה כי ההורים של אמא עלו לישראל לפנינו, אז אנחנו כאן ושמחים כאן".

 משפחת ליטבק (צילום: אסף פרידמן)

משפחת ליטבק

מתי עלינו: "בשנת 2016".

מהיכן: "מבואנוס איירס, ארגנטינה".

מי אנחנו: יהודית, עובדת בגן ילדים, הבעל דניאל, בעלים של דוכן תכשיטים בתחנה המרכזית בנתניה, וחמישה ילדים: שירלי, בת 12, לוי, בן עשר, חיה, בת שבע, שרה, בת חמש, מרים, בת שלוש.

הקושי הכי גדול בישראל: יהודית: "לחיות בלי עזרה. בארגנטינה היתה לי הרבה עזרה מאמא, מחמותי וגם מהעוזרת שעבדה מ‑8:00 עד 20:00. גם עם המנטליות הישראלית היה לנו קשה בהתחלה. הישראלים הרי אומרים את כל מה שהם חושבים. בהתחלה היינו רגישים מאוד והרגשנו שכולם כועסים ויש להם כל הזמן מה להגיד. התרגלנו".

הדבר שאנחנו הכי אוהבים בישראל: "החופש של הילדים. בארגנטינה לא הלכתי עם הילדים לבד לגינה, אלא רק ביום ראשון ועם בעלי, למרות שרוב המבקרים בגינה היו יהודים. פה הילדים הולכים לבד לבית הספר בשכונה שלנו וחוזרים לבד. לפעמים הילדים נוסעים לבקר את אבא שלהם בעסק שלו בתחנה המרכזית, ואמא שלי שומעת ולא מאמינה שהם עולים לבד על תחבורה ציבורית. אני אוהבת את האוויר בישראל, את הפרחים, את העצים ואת השמים. בבואנוס איירס זה היה בלתי אפשרי בגלל צפיפות הבנייה וגובה הבניינים. שם ראיתי עשן, לא שמים".

נתניה בשבילנו: "העיר יפה מאוד. אני אוהבת כל מקום פה. הכל פה קרוב, וקל להסתדר בעיר. לדעתי, יש לנו כאן השגחה פרטית. עשינו מאמץ להשתלב, וכולם מקבלים אותנו בפתיחות ובאהבה. אנו בקהילת חב"ד, והרב וולפא מקריית נורדאו הוא הרב שבקהילה שלו התקבלנו באהבה. טוב לנו בנתניה".

 משפחת דהן  (צילום: אסף פרידמן)

משפחת דהן

מתי עלינו: "ב‑16 ביוני 2009".

מהיכן: "מצרפת".

מי אנחנו: האב טיירי הוא בעל חברה לקורסים מקצועיים בצרפת. רעייתו לורנס עובדת איתו. הילדים הם נתן, בן 14, ואהרון, בן 11.

הקושי הכי גדול בישראל: טיירי: "קליטת נוער בגיל ההתבגרות. אני רואה מה קורה כאן לבני 12 ומעלה וכואב הלב. העיר והמדינה צריכות להיות מודעות למשבר ההגירה והקליטה. ילדיי הגיעו לנתניה כשהיו קטנים. היה להם קל להתאקלם והם ברמה לימודית גבוהה, אך אני כואב את מצב הנוער. קושי אישי היה להשתלב בעולם העבודה בישראל. אני חושב שלאדם מגיל 40 ומעלה כבר קשה להשתלב בארץ בעבודה גם אם הוא מדבר עברית. במשרד הקליטה אומרים 'תעלו' וזה בסדר, אך לפני שעולים צריך להסביר לאנשים את הקשיים. לישראל ולנתניה הגיעו עולים מצרפת שחיו שם ברמת חיים טובה, ובגלל קשיי השתלבות בעבודה ירדו מאוד ברמת החיים. צריך להבין שזו אינה עלייה של 'אין ברירה', אלא עלייה מרצון ומאהבת המדינה".

הדבר שאנחנו הכי אוהבים בישראל: "הכל, חוץ מחינוך הילדים המתבגרים. לאנשים בישראל יש יופי משלהם. אמנם צועקים זה על זה אבל גם עוזרים לזולת. עזרה הדדית כמו בישראל אין בשום מקום אחר בעולם".

 נתניה בשבילנו: "האמת, אני פה בגלל אשתי. הייתי מעדיף לגור בירושלים. זה מקום שיש לו אווירה, הרבה דוברי צרפתית, וזה מקל עלינו את ההתחברות. נתניה היא הבית".

  אדוארד טופול (צילום: אסף פרידמן)

אדוארד טופול

מתי עליתי: "בדיוק לפני שנה, בחודש מרץ".

מהיכן: "אני אזרח ארצות הברית. הגעתי לשם לפני כ‑40 שנים, אך רוב הזמן חייתי בעיקר במוסקבה". טופול הוא סופר נודע שרבים מספריו הם רבי מכר וחלקם אף עובדו לסרטים, שגם זכו בפרסים נחשבים.

מי אנחנו: "לישראל הגעתי עם אשתי. שני ילדיי חיים בארצות הברית".

הקושי הכי גדול בישראל: "אני לא מדבר עברית". 

הדבר שאני הכי אוהב בישראל: "את המקום עצמו. הוא מעניין. אני בן 80. במשך חיי כתבתי 30 ספרים, מחזות, שירים, ואחדים מספריי הפכו לתסריטים. חייתי 39 שנים בארצות הברית, והאנגלית שלי עדיין גרועה. כתבתי על רוסיה, כתבתי על אמריקה, והכל ברוסית. ישראל בעיניי היא המדינה המעניינת ביותר בזמן הזה. אני כותב עתה ספר על משנת ז'בוטינסקי, ברוסית כמובן".

נתניה בשבילי: "מזג אוויר נהדר, ים, פירות וירקות. יש לי בני משפחה שגרים בנתניה, אבל אני כאן בעיקר בגלל הים ומזג האוויר שמזכיר לי את עיר הולדתי באקו באזרבייג'ן. אני גר מעל לים ובכל יום יורד לחוף ונהנה, ורק לאחר שאני מתעמל אני חוזר הביתה ומתחיל לעבוד".​