שורד השואה משה קוקליאנסקי חוגג את יום הולדתו ה-95 (צילום: פרטי באדיבות המשפחה)

מספרים זהים: משה קוקליאנסקי, חוגג היום 9.5, את יום הולדתו ה- 95, בעוד שכל העולם מציין את יום הניצחון על הנאצים.

הוא נולד בשנת 1923, להוריו בליטא, וכשהפרצה מלחמת העולם השנייה הוא היה בן 18. בני המשפחה ברחו מליטא ספוגת הפרעות והאנטישמיות לפולין לאחר שספגו תלאות רבות.

הם ישנו בתעלות לצד הכביש, על קש לצד פרות באסם ובבורות צפופים. הם ספגו מכות וצעקות, חיפשו אוכל בבתים, חצו נהרות וביצות ואף ברחו מהגטו. 

בפולין היו בגטו גרוטנו כמעט עד סופו, עד להחלטתו של משה להצטרף לפרטיזנים. משה רצה להילחם בטבע שאהב מילדות אך מצד שני לא רצה לעזוב את משפחתו. ובכל זאת הצטרף לקבוצת פרטיזנים ביחד עם אחיו. משהבינו שזו לא קבוצה לוחמת הם חזרו לגטו חזרה למשפחה.

המשפחה החליטה לחזור לליטא, "עברנו את הנהר בסירה, לאחר שטעינו בדרך- אם היינו מגיעים אל הגשר היינו נהרגים. הגענו לצד השני ושם נתקלנו באיש זר ששמו יונס. אותו האיש הסתיר וטיפל בנו בתקופה הקרובה. ראשית לנו אצלו ברפת, על קש ליד הפרה.

לאחר מכן בבור תפוחי אדמה ואז לבור רגיל בו היינו עד פסח 1943, לאחר מכן התחילו לצמוח פטריות לכן עברנו להתגורר מתחת לעץ האשוח קרוב למים". אותה משפחה ליטאית סייעה להם באוכל, שתייה ומקום לינה למרות הסכנה הגדולה.

הם חיו במשך שנה וחצי בבורות היו צפופים, חנוקים ומלוכלכים עד לשחרור. משה התגייס לצבא האדום ונלחם בגרמנים, הגיע עד גרמניה עם הצבא.

משה קוקליאנסקי  יחד עם שלושת ילדיו (צילום: פרטי באדיבות המשפחה)

אחרי המלחמה משה הכיר את אשתו באוניברסיטה, חזר לליטא, למד שם ואף עבד שם במשך 22 שנים, בהתחלה כעובד בתעשייה ולאחר מכן ככימאי וכמנהל מעבדה. משה מספר, ״לקבל עבודה מכובדת היה מאוד קשה, בגלל האנטישמיות״.

הם עלו לארץ כשהיה בן 49,  בארץ עבד משה 17 שנים כמורה לכימיה ובמקצוע ציפוי מתכות ופלסטיק במכללת טכני בגבעתיים, ״למרות שלא ידעתי עברית קיבלו אותי ברצון" הוא מספר. הוא כתב ספר זכרונות "מאבק ללא תקווה".

כיום משה חיי בשלווה בנתניה יחד עם חלק ממשפחתו הגדולה. הוא התאלמן מאשתו לפני 8 שנים, לאחר שהיו נשואים כ 60 שנים. יש לו 3 ילדים, זינה, הבת הבכורה היא רופאה וגרה באמסטרדם, בנו אלכסנדר סגן אלוף בחיל הים, וליאנה מנהלת בכירה בהי-טק גרים בנתניה. 8 נכדים, ותשעה נינים, שגרים בכל העולם, 2 באמסטרדם, 3 בקליפורניה, ו 4 בישראל.

משה קוקליאנסקי יחד עם 8 נכדיו (צילום: פרטי באדיבות המשפחה)

מה התחביבים שלך?
"אני אוהב לעבוד, נהנה תמיד מעשייה. תמיד אהבתי להמציא וליצור דברים".

דבר שאתה גאה בו, שהשגת בחייך:
"שרדתי יחד עם אבי ואחי את השואה, גם במצבים הכי קשים לא גנבנו אוכל, ושמרנו על הערכים שלנו. ניצלו כי פגשו אנשים טובים שעזרו להם. בארץ אני ואשתי הקמנו משפחה יפה ואהובה לתפארת".

איך שומרים על הבריאות?
"לא תמיד ניהלתי אורך חיים בריא, בעבודתי ככימאי נחשפתי לחומרים מסוכנים, ובצעירותי הייתי מעשן כרוני. אבל הצורה שבה אימי גידלה אותנו, חיזקה אותנו, והיום אני מקפיד על תזונה טובה ומאוזנת ודואג לכל בעיה בריאותית שצצה מפאת גילו. מקשיב לעצות רופאים, אבל גם דואג לבצע מחקר בעצמי כדי להחליט בכל מקרה מה דרך הטיפול המתאימה ביותר עבורו".

מה הסוד לאריכות ימים?
"להיות פעיל ואקטיבי ככל שאפשר. מקפיד לעשות הליכות, ללכת לים אפילו בתקופות שקשה ללכת ויש להשתמש במקל"

בתו ליאנה מוסיפה, "הוא אומר שהוא תמיד אכל הכל בלי לברר אבל מצד שני הוא לא אכל הרבה והיה פעיל ותמיד היה רזה. אני אומרת שזה בזכות זה שהוא תמיד היה פעיל והיכולת שלו להיות כמו גמל גם באוכל וגם בשינה, מאד קשוב לבריאות ופרואקטיבי בטיפול ולא מזניח".

טיפ לחיים מאושרים?
"זו שאלה קשה, החיים לא היו קלים, אבל חוויתי גם הרבה אושר ונחת, בעיקר מהילדים, הנכדים והנינים, אז הייתי אומר שמשפחה זה הסוד לחיים מאושרים".

מוטו לחיים:
"אם יש משהו שאתה יכול לעשות בעצמך, אל תחכה שמישהו אחר יעשה, אלה תעשה בעצמך."

אלי גליקס, נכדו מאחל לסביו יום הולדת שמח ואומר: "אבא של סבא, סבא רבא שלי, היה אומר "שחיים צריכים להחיות" כלומר מי שחי צריך לחיות את חייו במלואם, ולא להיות שקוע בדברים שוליים, בעבר, במתים. 

למדתי מסבי יושרה גבוהה מהי, אני לא מכיר אנשים רבים עם יושרה כזאת לא מתפשרת. שאבתי מסבא הרבה ערכים, ואני מנסה לעמוד ברף הגבוהה שהוא מציב. סבי הצליח כי לא וויתר, נלחם גם כשלא שום סיכוי או אפילו תקווה, ותמיד עזר לאחר, במיוחד בתוך המשפחה.

אני מרגיש שהמשפחה שלי יותר קרובה אפילו לקרובי משפחה מאוד רחוקים (בני דודים מדרגה שנייה, שלישית ואפילו רחוקים יותר) כי זה משהו שהנחילו לנו סבא וסבתא. בזכות העזרה ההדדית במשפחה הם שרדו את כל תלאות השואה וגם עברו בהצלחה את הקשיים שלאחר המלחמה, ושל העלייה לארץ.

סבא הגיע לגיל מאוד מכובד, 95, בבריאות טובה, הוא פעיל מאוד (אפילו למד בגיל מאוד מאוחר להשתמש במחשב, ועד לאחרונה אפילו נהג ברכב) אבל מה שיותר משמעותי לסבא בתאריך 9 למאי, זה לא היום הולדת שלו אלה שזה יום הניצחון על הנאצים. השואה בהחלט הייתה האירוע המשמעותי ביותר בחייו, ולמרות הקשיים הלא יתוארים שלו, הסוף אופטימי".

מיינט נתניה מאחלים למשה היקר עוד שנים יפות, מלאות בריאות, שמחה ומשפחה אוהבת.

מצאתם טעות בכתבה? כתבו לנו