כשמבקשים מהמשורר יוסף עוזר, 66, להגדיר את עצמו, הוא מוכן לומר שהוא משתייך למין האנושי ותו לא. "הרצון להגדיר הוא מחלה ידועה", הוא אומר בלהט, "מחלת התייגת. מי אמר שאני חייב להשתייך לקבוצה או לזרם כלשהם?".

בביוגרפיה המפותלת שלו, בארבעת ספרי השירה שכתב, ובייחוד במראה שלו, עוזר מציב למגדירים אתגר מסובך במיוחד: הוא דתי שאינו מאמין עוד בדרכה של החברה החרדית; הוא חי בין חרדים, אבל רק חילונים קוראים את שירתו; הוא זכה פעמיים בפרס ראש הממשלה לשירה, אבל לא זכה למקום של כבוד בין משוררי ישראל; הוא כיהן בתפקיד יו"ר מועצת מערכת "מאזניים" של אגודת הסופרים העבריים, אבל מהפסטיבלים הוא ממודר בדרך כלל; הוא גר בירושלים, אבל נפשו קשורה לעמק יזרעאל, שבו גדל; הוא ממוצא עיראקי, אבל יוצא בגלוי נגד קולות הקיפוח המזרחיים.

"הוא אכן עוף מוזר בכל מקום שהוא נמצא בו", מאשרת רעייתו נעמי, חוזרת בתשובה אף היא שעוסקת בריפוי בעיסוק, "אבל הוא תמיד הולך עם האמת שלו. אף פעם לא משעמם איתו".

איך חיים עם כל כך הרבה סתירות?
"אין לי מושג. כנראה אני כבר רגיל להוויה הזאת, שהכל הפוך ומנוגד".

השירה מסייעת לשמור על האיזון?
"אנשים אוהבים להגיד שהשירה היא תרפויטית, אבל אני לא אוהב להשתמש בסיסמאות האלה. אצלי השירה קשורה להתבוננות מבחוץ. זה צורך קיומי שמחזיק אותי שפוי ובחיים".

מה זאת החולצה נ נח נחמ נחמן ביאליק?
"קיבלתי אותה במתנה מידידי הטוב, מבקר הספרות אריאל הירשפלד. אני לא מסתובב איתה כאן בשכונה כדי להימנע מפרובוקציה, אבל בהחלט מגיע בה לערבי שירה".

אין לי כוח לקרקס

כששומעים את הביקורת הקשה שיוסף עוזר מטיח בחברה החרדית, שהוא חי בה כבר ארבעה עשורים, קשה להבין כיצד הכיפה השחורה עדיין מעטרת את ראשו. "אני לא יכול לשבור את כל הכלים", הוא אומר בכנות. "יש לי משפחה, שבעה ילדים, בנות שצריך לחתן. לא אעשה להם דבר כזה. זו חברה שלא תקבל את זה. אני חי בקרבם, והם לא סולחים בקלות למי שמפר את החוקים".

יוסף עוזר. צילום: רפי קוץ

בפסטיבל המשוררים הישראלי במטולה בחג השבועות, ייחדו ערב מחווה מיוחד לשירתו של עוזר, "משורר שנזנח שלא בצדק", כהגדרת המארגנים.

אתה מרגיש שנזנחת?
"כבר התרגלתי שלא מזמינים אותי לפסטיבלים. כמשורר שילמתי מחיר כבד על החיים בחברה החרדית. הוצאתי לאור רק ארבעה ספרים וכמעט לא הופעתי בפסטיבלים. אמנם זכיתי בפרס ראש הממשלה ב־1993 וב־2014, אבל כמו בכל דבר, גם בשירה העברית הכל פוליטיקה, קליקות ובתי קפה. לי אין כוח לקרקס הזה, אז הייתי ממודר, אולי באשמתי במידה מסוימת. לא פרסמתי בעיתונים משום שהרבנים אסרו עלי. אמנם פרסמתי בכתבי עת, אבל גם זה במשורה, כי היו כתבי שירה ימניים באופיים שלא רציתי להיות מזוהה איתם".

לפחות בבית קיבלת תמיכה?
"איזו תמיכה? הילדים כמעט לא מכירים את השירים שלי. אם ניסיתי פעם להקריא להם שירים אמרו לי שזה לא מתאים. אני לא מאשים אותם. השיח החרדי אינו מאפשר אינדיבידואליות. הם נולדו לעולם הזה. אני כאן המהגר שהגיע מעולם אחר".

די לבכיינות

ליד המזוזה הגדולה בכניסה לבית משפחת עוזר בשכונת נווה יעקב בירושלים תלויה מסגרת גדולה ובה שיר הגעגוע לעמק 'ים השיבולים', שכתב יצחק קינן. "האהבה לעמק היא המזוזה שלי", הוא אומר, ומתכוון למקום שגדל בו ושבו החל לכתוב שירים.

הוא נולד במעברת תלפיות לאב מורה ולאם גננת שעלו מעיראק ובגיל צעיר עבר עם משפחתו למושב ברק שבחבל התענכים. רישומה של אותה תקופה עדיין נותר בשיריו וגם בגינת העציצים הקטנה שבנה מול הכניסה לביתו. האדמה שבה הגיעה בשקים מעמק יזרעאל אהובו, והגינה בולטת מול השיממון הכללי והאפרוריות בבלוקים העצובים ברחוב שבו הוא מתגורר. שם, בעמק, החל לכתוב שירים עוד כשהיה נער.

מה גורם לילד בן 15 לכתוב שירים?
"במלחמת ששת הימים, כשהייתי בן 15, מטוס סורי הפגיז גדוד חיילים בקרבת המושב שלנו וכמה חיילים נהרגו. ביקשו ממני עזרה בפינוי הגופות, ובלי לחשוב הרבה רצתי לשם וראיתי פיסות בשר וחלקים פנימיים על ענפי האקליפטוסים. זו היתה חוויה מחרידה שלא אשכח כל חיי. זה היה הרגע שבו התחלתי לכתוב".

באותו העמק החל עוזר לפתח את תודעת האנטי־קיפוח שבה הוא מנופף היום ושבגללה הוא מצליח להרגיז רבים. "עד 1977 לא ידעתי שיש הבדל בין אשכנזים למזרחים", הוא אומר. "מושב ברק שגדלתי בו מגיל שבע ועד אחרי הצבא היה מושב של מרוקאים גאים שעשו חיל במלאכתם. ואז שמעתי לראשונה את המושג 'אשכנאצים' ואמרתי לעצמי שאין סיכוי שאי פעם אהיה מזוהה עם המזרחיות שלי אם המשמעות היא לשנוא אשכנזים. אני לא מוכן להפוך את המזרחיות שלי לקרדום לחפור בו כמו אחרים שלא אנקוב בשמם. כשצפיתי בסדרה 'סלאח, פה זה ארץ ישראל', למשל, הרגשתי בושה. לתזמר את האומללות של המרוקאים זה מעשה מעורר רחמים בעיניי. אלה לא המרוקאים הגאים שגדלתי איתם. הם מעולם לא התבכיינו כמו שמציגים אותם".

מדוע על כריכת הספר האחרון שלך, 'עמק יזרעאל ירושלים', ציין העורך דן מירון שאתה בן למשפחת עולים בגדדית?
"אני מעריך מאוד את דן מירון, אבל זה מיותר כמובן. על מישהו שהוריו הגיעו מפולין היו מציינים את זה?"

"בשיר 'כן, כן האשכנזים' עוזר מביע את מחאתו כלפי הנהי המזרחי:
לָהֶם אַצְדִּיעַ: לִרְפָאֵל לְוִין, כִימְיָה, לְחַיִּים סִידֶר, רְפוּאָה// וְאִם אַתֶּם רוֹצִים דַּרְבּוּקָה תְּנוּ לָהּ בְּאֶגְרוֹפֵיכֶם. רַק אַל תְּיַלְּלוּ.

זה ודאי הרגיז הרבה אנשים.
"קראו לי משתכנז. זה הצחיק אותי, אבל זה מה שאני חושב על הבכי של המזרחים".

גיהינום הכיפורים

בדת הוא מצא מפלט בעשור השני של חייו. זה היה אחרי מלחמת יום הכיפורים, אז נותר נצור עם חבריו מסיירת אגוז בחורבה סמוך לקוניטרה. חברים לנשק נפלו לצידו, והוא עצמו היה בטוח שלא ייצא משם חי. כשחולץ עם הנותרים בחיים כבר לא היה אותו אדם. "שלושה ימים היינו מאחורי הקווים של הסורים. שנים סבלתי מסיוטים. רק לאחרונה יצרתי קשר עם חבריי מאז. אני עדיין לא מוכן נפשית לפגוש אותם".

בתום המלחמה הוא נרשם ללימודי ספרות עברית באוניברסיטת חיפה, אבל את התשובות לשאלות שהלמו בראשו ללא הרף קיווה למצוא בישיבת אור שמח בירושלים.

ומצאת?
"חשבתי שכן, אבל הספקות לא איחרו לבוא. תליתי הרבה תקוות באמונה, אבל התאכזבתי. גיליתי סגירות שאינה מאפשרת התקדמות ופתיחות. התוודעתי לראייה צרה וגזענית. יום אחד, למשל, הבנתי שבישיבה יש שני סידורים לגרים: האמריקאי משתמש בסידור אשכנזי, והערבי בסידור מזרחי, וחשבתי: מה הטמטום הזה? יהודי הוא לא יהודי? הגזענות ליוותה אותי גם כשבבית הספר של הבנות שלי פתחו למענן כיתה מיוחדת כי הן ממוצא מזרחי".

ובכל זאת אתה עדיין חי בקרבם.
"כי ניסיתי לשנות מבפנים. בחרתי לעבוד במערכת החינוך בתקווה שאצליח להזיז דברים. אני דתי בעיקר כלפי חוץ, בשביל המשפחה, ועדיין מעריך דברים שהדת מנחילה כמו גמילות חסדים. בשביל התפילות, בכל אופן, אני לא זקוק לבית הכנסת. אני מעדיף להתפלל בלב".

יוסף עוזר. צילום: רפי קוץ

ההתנתקות הסופית של עוזר מהחרדיות היתה לפני כשנתיים, לאחר שאב חרדי זועם הגיע לבית הספר שלימד בו והכה אותו באכזריות בטענה שהשפיל את בנו. "כשאיש לא נחלץ לעזרתי נסגרה הדלת לחרדיות שלי. הסיוטים ממלחמת יום הכיפורים שבו אלי, החרדות הכי עמוקות שלי צצו מחדש, ונשארתי דתי רק כלפי חוץ בשביל המשפחה".

כתבת על זה?
"כמובן. הכתיבה היא הדבר היחיד ששומר על השפיות שלי".

שירה לא פחדנית

עוזר כותב על ישראל של ימינו ושל שנת הולדתו, על קדושה וחולין, על אדמה ואלוהים, על יהודים וערבים, על מלחמה ושלום. "השירים של יוסף עוזר הם פריחה של יהדות ישראלית יפהפייה, אמיתית, לא מתויקת", אומרת המשוררת חמוטל בר־יוסף. "השירה שלו משחקת, צוחקת, לא מפחדת משום דבר, לא מנסה להתנפח. יוסף עוזר מצליח לאחות את הקרעים של הנשמה היהודית בישראל, לחצות גבולות בין עדות, סקטורים, צורות התיישבות ועמים ולמתוח חוטים של שיתוף רגשי אנושי".

הופתעת שעורכים ערב מחווה?
"כשבני ציפר בישר לי על כך שמחתי מאוד. אהבתי גם את השם שניתן לערב, 'כאן מוטלות טליתותינו'".

אתה מרגיש בקונצנזוס פתאום?
"בהחלט. אני מקווה שבשנים הבאות אהיה מוכר לציבור רחב יותר".

פסטיבל המשוררים במטולה
פסטיבל המשוררים במטולה, שחוגג 21 שנות פעילות, יתמקד במחוות ליוצרים שאינם כמו שאול טשרניחובסקי, זלדה, רונית מטלון וחיים גורי.

כמו כן יתקיימו פאנלים וערבי שירה בהשתתפות חיים באר, נורית זרחי, ארז ביטון, רוני סומק, צרויה שלו, איל מגד, חביבה פדיה ואחרים. בנוסף יתקיימו הופעות מוזיקליות של ערן צור ואנסמבל שם טוב לוי.

הפסטיבל יצדיע השנה ליצירתה של זלדה במלאת 50 שנה לצאת ספרה הראשון.
17 עד 20 במאי. הכניסה ללא תשלום (פרט להופעה של שם טוב לוי)